ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ז׳

תארו לעצמכם מצב שבו מישהו נמצא בצרה גדולה וזקוק לנחמה, אבל כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה הוא מגלה שהוא לגמרי לבד. זה בדיוק מה שקורה לעם מואב. בעבר, המואבים היו גאים מאוד וסירבו לרחם ולעזור לאנשים מעם ישראל שהיו בצרה. כעת, כשהממלכה שלהם נשברת ונופלת, אף עם אחר לא בא לנחם אותם. בגלל שהם נשארו כל כך בודדים, לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל, כלומר היחידים שבוכים ומשתתפים בצער של מואב הם המואבים בעצמם, וכולם בוכים יחד ללא יוצא מן הכלל. הבכי הגדול ביותר הוא על קִיר חֲרֶשֶׂת, שהייתה עיר גדולה ומרכזית מאוד במואב. הם בוכים על לַאֲשִׁישֵׁי העיר, כלומר על היסודות והמבצרים החזקים שקרסו, וגם על המנהיגים והגיבורים החזקים שלהם שכבר אינם יכולים להגן עליהם. מתוך העצב העמוק הזה, המואבים תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים, הם משמיעים קולות שקטים של בכי וצער, ממש כמו קול של יונה, מתוך לב שבור וכואב על כל מה שאבד להם.