שעת המשבר של האומה המואבית מגיעה לנקודת שבירה שבה כל ניסיונות ההצלה, הפיזיים והרוחניים, קורסים בזה אחר זה. מואב מוצא את עצמו במצב של תשישות מוחלטת, שבו גם המפלט האחרון מתגלה כחסר תוחלת.
הכתוב פותח במילים וְהָיָה כִּי נִרְאָה. יש המפרשים מילה זו כהכרה והבנה, כלומר כאשר יתברר למואב או לעמו המצב לאשורו [מצודת דוד, שד"ל, רד"ק], ויש המפרשים נִרְאָה מלשון ביזיון ובושה [מלבי"ם]. בשלב זה מתברר כִּי נִלְאָה – מואב הגיע לאפיסת כוחות, עייפות ויגיעה לריק [מצודת ציון, מלבי"ם, שד"ל].
התשישות מתרחשת עַל הַבָּמָה, שהיא מקום גבוה או מגדל [מצודת ציון, רש"י]. הפרשנים נחלקו לגבי מהות הפעולה שנעשתה שם. גישה אחת גורסת כי התשישות נובעת מהמאמץ הצבאי להילחם באויב מעל גבי המגדלים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת כי מדובר במאמץ רוחני ורגשי של בכי, תפילה ופולחן עבודה זרה שלא הועילו [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא], או שילוב של תשישות מהמלחמה ומהסגידה לאלילים גם יחד [ביאור שטיינזלץ].
מתוך אותו ייאוש וחוסר אונים על הבמה, פונה מואב אל התחנה הבאה: וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ. זהו המקום המיועד להתכנסות [רש"י, מצודת ציון], בית העבודה הזרה והמקדש הידוע שלהם [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל], אליו הוא הולך כדי להתפלל ולבקש עזרה.
אולם, הפסוק נחתם במילים וְלֹא יוּכָל. הפרשנים מציעים מספר סיבות לכישלון מוחלט זה. ייתכן שמואב כלל לא יצליח ללכת אל המקדש מרוב תשישות מהבכי [רד"ק]. לחלופין, גם אם יגיע, תפילתו לא תועיל והוא לא יוכל לשאוב כוח, שכן לאליליו אין יכולת להושיעו [מצודת דוד, מלבי"ם]. הסבר נוסף הוא שבית המקדש עצמו כבר נהרס או נכבש על ידי האויבים [שד"ל]. התוצאה הסופית היא אובדן מוחלט של היכולת לקיים פולחן מתוך ייאוש, מצב המהווה שבר שממנו כבר לא תהיה למואב תקומה [ביאור שטיינזלץ].