גודל החורבן והמפלה של מואב מעוררים צער עמוק וזעזוע פנימי עז. באשר לזהות הדובר, רוב הפרשנים מסבירים כי הנביא אינו מדבר בשם עצמו, אלא מצטט ומשמיע את קולו של איש מואב המקונן על אסונו [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הנביא עצמו מביע השתתפות כנה בצערה של מואב נוכח אובדנה [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק בנוי בתקבולת, כאשר המילים מֵעַי וקִרְבִּי מבטאות שתיהן את חלל הגוף הפנימי [מצודות]. עם זאת, יש המדייקים כי קִרְבִּי הוא שם כולל לכל חלל הבטן והאיברים הפנימיים (ויש הכוללים בו גם את הלב), בעוד מֵעַי מתייחס למעיים עצמם [מלבי"ם, רד"ק].
הצער מומחש באמצעות הדימוי כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ. הפירוש המקובל הוא שהמעיים הומים ומשמיעים קול של קינה ויללה [רש"י]. גישה אחרת מסבירה שהדימוי לכינור אינו מתמקד בקול, אלא ברעד ובזעזוע; כשם שמיתרי הכינור רוטטים כשפורטים עליהם, כך המעיים רוגזים ומתחלחלים מרוב כאב [שד"ל].
פירוש משולב ומפורט יותר מציג את גוף המקונן ככינור עצמו: המעיים הם מיתרי הכינור שעליהם "פורטים" ומכים, ואילו חלל הגוף הוא תיבת התהודה שמתוכה בוקע קול היללה. הקולות והרגשות הללו מכוונים לְקִיר חָרֶשׂ, היא העיר קיר חרשת. על פי הפירוש, אל העיר הזו הובאו הפצועים והמוכים מהמערכה, והיא משמשת כמעין חלל תהודה שבו מהדהדות צעקות השבר של מואב [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].