נבואה זו מציגה את גאוותו העצומה של מואב, את כעסו ואת מפלותיו. הנביא פותח במילה שָׁמַעְנוּ, כשהוא מדבר בשם האומות הסובבות או בשם עם ישראל [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. עד לשלב זה נשמעו רק דברי הרהב של מואב בעת שלוותו, אך מעתה תישמע יללתו [שד"ל].
הפסוק כופל את לשונות הגאווה פעמים רבות כדי להדגיש את עוצמת יהירותו של העם המואבי [רד"ק, מצודת דוד]. המילה גֵּא משמעותה גאה, והיא נכתבת באופן חריג ללא האות ה' [אבן עזרא, רד"ק]. הפרשנים מבחינים בין סוגי הגאווה השונים המוזכרים: גַּאֲוָתוֹ מבטאת גאווה פנימית, מדומה ורוחנית, ואילו וּגְאוֹנוֹ מציין את הגדולה הפיזית והעוצמה הממשית שהייתה למואב כאומה חזקה [מלבי"ם]. גישה שונה מציגה כי גאווה זו אינה מוצדקת כלל, שכן שורשיו של העם המואבי נעוצים במעשה של גילוי עריות [רש"י].
לצד הגאווה, הפסוק מזכיר את וְעֶבְרָתוֹ, כלומר זעמו וחמתו של מואב. מתוך יהירותו הרבה, מואב היה מתמלא בכעס על העמים השכנים ללא כל סיבה מוצדקת [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ובפרט שמר טינה ושנאה יוקדת כלפי עם ישראל [רש"י, מלבי"ם]. בנוסף, יש הדורשים את המילה מלשון עיבור והיריון, כרמז נוסף לאופן הפסול שבו נוצר העם [רש"י].
סופו של הפסוק, לֹא־כֵן בַּדָּיו, מסכם את התוצאה של התנהלות זו, כאשר המילה "כן" משמעותה אמת [מצודת ציון, אבן עזרא]. באשר למילה בַּדָּיו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא נגזרת מהשורש ב.ד.ה, כלומר דברי כזב ובדיות. כל דברי הרהב שמואב בדה מלבו התבררו כשקריים, והישגיו בפועל לא תאמו את חשיבותו העצמית, במיוחד כאשר באה עליו הרעה [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
פירוש נוסף קושר את המילה בַּדָּיו לענפי אילן, כמשל למחשבות. בשל גאוותו ושנאתו, מחשבותיו של מואב היו שגויות, והן שמנעו ממנו להכניע את עצמו ולבקש עזרה ממלכי יהודה [מלבי"ם, אבן עזרא]. לפי גישה אחרת, "ענפיו" של מואב הם גיבוריו שנהגו בכפיות טובה [רש"י]. מנגד, יש שרואים בענפים אלו רמז לנשמות הקדושות שיצאו ממואב ומעמון, כדוגמת רות ונעמה, אשר לא נהגו בדרכי אבותיהן ולכן לא ייענשו יחד עמם, אלא מואב לבדו יישא בעונש [חומת אנך].