ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ו׳

האומות השכנות ועם ישראל מעידים כי שָׁמַעְנוּ היטב את דברי הרהב של מואב בעת שלוותו, ומתארים את גְאוֹן־מוֹאָב ואת היותו עם גֵּא מְאֹד. יהירות עצומה זו מורכבת משילוב של גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ, כלומר תחושת חשיבות פנימית מדומה לצד עוצמה פיזית ממשית. מתוך גאווה זו צמחה גם וְעֶבְרָתוֹ, שהיא זעמו ושנאתו היוקדת כלפי העמים השכנים וכלפי עם ישראל ללא סיבה מוצדקת. אולם, הנביא קובע כי לֹא־כֵן בַּדָּיו, כלומר דברי הכזב שמואב בדה מלבו אינם אמת והישגיו בפועל לא יתאמו את התרברבותו כשתבוא עליו הרעה. בסופו של דבר, גאוותו ומחשבותיו השגויות, המשולות לענפי אילן, הן שימנעו ממנו לבקש עזרה ולהינצל בעת מפלותיו.