חורבנה של מואב משתקף מבעד לשברה של תפארתה החקלאית, כאשר כרמיה ושדותיה המפורסמים הופכים לסמל של אומה מובסת וגולה. הקינה מתמקדת בערי מואב, שחזרו לידי המואבים לאחר שסנחריב הגלה משם את שבטי ראובן וגד [רש"י].
הפרשנים נחלקו לגבי מהותן של שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן. גישה אחת גורסת כי מדובר בשדות תבואה שחרבו ונקצרו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בעוד גישה אחרת רואה בהן מטעים וכרמים, בדומה להמשך הפסוק העוסק בגֶּפֶן שִׂבְמָה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. כך או כך, שדות וכרמים אלו הם אֻמְלָל – חרבים, כרותים ויבשים.
הביטוי בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ מתאר את הפגיעה בנטיעות המובחרות של הגפן (שְׂרוּקֶּיהָ). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"בעלי גויים" הם מלכי אשור, השרים ונכבדי העמים הזרים, אשר הכו ושיברו את הגפנים באכזריות. פירוש ייחודי מציע כי המילה בַּעֲלֵי אינה מתייחסת לאדונים, אלא לכלי כתישה (עלי), כלומר האויבים כתשו את הגפנים כמו במכתש, עד שהפרידו וריסקו את הענפים המשתרגים [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת עמדה שונה לחלוטין ולפיה ההכאה כאן אינה הרס אלא שכרות; היין שהופק מאותן גפנים משובחות היה כה חזק, עד שהיה "הולם" ומשכר את מלכי הגויים ששתו אותו על שולחנם [שד"ל].
המשך הפסוק, עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם, מתאר את התפשטות ענפי הגפן (שְׁלֻחוֹתֶיהָ). ברמה החקלאית, מדובר בתיאור שבחה של הגפן שענפיה היו כה רחבים עד שהגיעו לאזורים שוממים ולמדבר, וייחוריה נלקחו מעבר לים המלח כדי להינטע בארצות רחוקות, או שיינה המפורסם נמכר למרחקים [אבן עזרא, שד"ל].
אולם, רוב הפרשנים מסכימים כי תיאור הגפן אינו אלא משל פיוטי ונוקב לגורלם של בני מואב. הגפנים והשדמות מסמלים את המוני העם והמחנות, כאשר הגפן המובחרת מסמלת את השרים והמנהיגים [רש"י, רד"ק]. הגיבורים והלוחמים, שהיו מלוכדים יחד כענפי גפן משתרגים, ספגו מכה ניצחת מן האויב, ניגפו ונפוצו לכל עבר. הם נאלצו לעזוב את המערכה, לתעות ולברוח אל המדבר. המוני העם, המומשלים לענפים הפשוטים שנִטְּשׁוּ (התפזרו והשתרעו), נמלטו בבהלה, נפוצו לרוחב הארץ, וחצו ימים כדי לנדוד ולגלות בארצות רחוקות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].