ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ח׳

חורבנה של מואב משתקף מבעד לשבר תפארתה החקלאית, כאשר שדות התבואה והכרמים המפורסמים, הלא הם שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן, הפכו אֻמְלָל – חרבים, כרותים ויבשים. פגיעה דומה חוותה גֶּפֶן שִׂבְמָה, שאת נטיעותיה המובחרות, שְׂרוּקֶּיהָ, הָלְמוּ וכתשו שרי אשור, הלא הם בַּעֲלֵי גוֹיִם, בניגוד לימי העבר בהם היין המשובח הוא זה שהיה מכה ומשכר את המלכים הזרים. תיאור צמיחתה הרחבה של הגפן, שענפיה, שְׁלֻחוֹתֶיהָ, הגיעו למרחקים עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר ואף נלקחו מעבר לים, מהווה למעשה משל לגורל העם המואבי ומנהיגיו. בעקבות המכה הניצחת שספגו מן האויב, הלוחמים נאלצו לברוח ולתעות במדבר, בעוד המוני העם נִטְּשׁוּ, כלומר התפזרו בבהלה, נמלטו לרוחב הארץ, עָבְרוּ יָם ויצאו לגלות בארצות רחוקות.