ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ט׳

קול קינה מרה עולה על חורבנם של המרכזים החקלאיים במואב, ולכן מכריז המקונן עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר ומבכה את אובדן הכרמים המפורסמים של גֶּפֶן שִׂבְמָה. בפנותו אל הערים חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה הוא זועק אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי, ומבטיח להרוות ולהשקות אותן בשפע דמעותיו, במקום ביין המשובח שהרווה אותן בעבר. סיבת האבל היא כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, על פירות הקיץ והתאנים שהושחתו בעודם טריים, הֵידָד נָפָל. שבר זה מתאר כיצד קולות השמחה של הפועלים ודורכי הענבים פסקו ונדמו לחלוטין, או לחלופין, כיצד הם התחלפו בפתאומיות בזעקתם המפחידה של האויבים והשודדים שהתנפלו על הערים.