הנבואה מציגה תמונה עגומה של חורבן מוחלט בארץ מואב, תוך יצירת ניגוד חריף בין השמחה הטבעית המלווה את עונת האסיף והבציר לבין השממון שיביא האויב.
המילה וְנֶאֱסַף מבטאת כליון והשמדה של השמחה [מצודת ציון, רד"ק], או מתארת כיצד השמחה סרה מהם ומועברת אל מקום אחר ואל אנשים אחרים [רד"ק, אבן עזרא]. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי הרגשות המוזכרים בפסוק: שִׂמְחָה מתארת מצב תמידי ושוטף של רוגע וביטחון תזונתי לאורך כל השנה, ואילו גִיל הוא רגש של התלהבות פתאומית וזמנית המתעוררת ברגע הקציר עצמו, כשהחקלאי רואה שפרי עמלו לא היה לריק [מלבי"ם]. כל אלו ייעלמו מִן הַכַּרְמֶל, מונח שאינו מתייחס בהכרח להר מסוים, אלא משמש כינוי כללי לשדות תבואה, יערות, עצי פרי וכל אזור פורה ונטוע [רש"י, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
בעונת הבציר והקציר נהוג היה לשמוח ולהשמיע קולות עליזים [רד"ק], אך עתה וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, כלומר לא יישמעו שירי רינה ושמחה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וכן לֹא יְרֹעָע, מילה הנגזרת מלשון תרועה [אבן עזרא, שד"ל]. יש המבארים כי המילה "ירועע" מתייחסת לתקיעה בשופר או בחליל שנועדה לאסוף את הפועלים לעבודה בבוקר, ואילו "ירונן" הוא השירה שלאחר סיום המלאכה, אך בשל החורבן שניהם לא יתקיימו [מלבי"ם]. אגב כך, יש לציין כי המילה יְרֹעָע נכתבת במקור ללא האות וי"ו [מנחת שי].
הפסוק ממשיך ומתאר כי יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ. הצירוף התחבירי כאן ייחודי, שכן אדם דורך על ענבים ולא על יין, אולם הפסוק מכנה את הענבים "יין" על שם סופם והתוצר הסופי שלהם [רד"ק, שד"ל]. הַיְקָבִים הם הבורות שלפני הגת, אליהם ניגר היין לאחר דריכת הענבים ברגליים [מצודת ציון]. השממון יהיה כה מוחלט, עד שאפילו אם כבר נאספו ענבים אל היקב, לא יהיה מי שידרוך אותם מאחר שהאויב יכלה את הכל ולא יישארו בני אדם שיעבדו [מלבי"ם, מצודת דוד].
לבסוף, ה' מכריז הֵידָד הִשְׁבַּתִּי. ההֵידָד הוא קול צעקתם וקריאתם של דורכי הענבים, שהיו רגילים לצעוק יחד בשמחה כדי לזרז זה את זה במלאכה [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא], או הקול שהשמיעו הפועלים בעת שהתאספו להטיל יחד את הקורה הכבדה על הענבים כדי לסחוט אותם [רש"י]. קולות אלו יושבתו ויבוטלו לחלוטין [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].