יצא לכם פעם לראות חקלאים שאוספים את הפירות והירקות שהם גידלו בעמל רב במשך חודשים ארוכים? בדרך כלל, עונת האסיף היא זמן של חגיגה גדולה. אבל הנבואה שלנו מספרת על מה שיקרה בארץ מואב, ומתארת תמונה עצובה של שדות ריקים. בגלל האויב שיגיע, כל השמחה הטבעית של החקלאים פשוט תיעלם. המילה וְנֶאֱסַף אומרת שהשמחה תילקח ותסור מהם. יש כאן שני סוגים של רגשות טובים שאבדו: שִׂמְחָה, שהיא הרוגע והביטחון הקבוע שיש לאנשים כשיש להם מספיק אוכל לאורך כל השנה, וגם גִיל, שזו ההתלהבות הפתאומית והכיפית שמרגישים בדיוק ברגע שבו קוצרים את התבואה ורואים שהעבודה הקשה הצליחה.
כל ההרגשה הטובה הזו תיעלם מִן הַכַּרְמֶל, שזה לא שם של הר מסוים, אלא כינוי לכל שדה תבואה או אזור פורה המלא בעצי פרי. בזמן הבציר, כשאוספים את הענבים, אנשים היו רגילים לשיר ולשמוח יחד. אבל עכשיו, וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, כלומר לא יישמעו יותר שירי רינה ושמחה, וגם לֹא יְרֹעָע, שזה אומר שלא ישמיעו תרועות וקולות עליזים.
פעם היו מכינים יין על ידי כך שהיו דורכים על הענבים ברגליים, והמיץ היה נוזל לתוך בורות מיוחדים שנקראים יְקָבִים. הנביא אומר שיַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ. למרות שדורכים על ענבים ולא על יין מוכן, הפסוק קורא לענבים יין כי זה התוצר שייצא מהם בסוף. אבל בגלל המצב, אפילו אם כבר אספו את הענבים לתוך אותם בורות, לא יישאר מי שידרוך עליהם ויכין מהם יין. בסוף, ה׳ אומר הֵידָד הִשְׁבַּתִּי. המילה הֵידָד מתארת את קריאות השמחה של הפועלים. כשהם היו דורכים על הענבים, הם היו צועקים יחד בקצב כדי לזרז אחד את השני ולעבוד בשמחה משותפת. ה׳ אומר שהקולות השמחים האלה יושבתו ויפסקו לגמרי.