כוחו של ה' להשקיט את המולת הגויים ולשבור את גאוותם מוצג דרך תופעות טבע עוצמתיות ומנוגדות, של חום יוקד מול צל מצנן. בחלקו הראשון של הפסוק, הדימוי עוסק בחֹרֶב, שהוא חום לוהט וקופח, הנמצא בצָיוֹן, כלומר בארץ ציה, שממה ומדבר יבש. הפרשנים מסכימים כי כשם שהחום הכבד במקום חסר מים מתיש, משבר את האדם ומייבש את הצמחים, כך ה' יכניע את השְׁאוֹן, שהוא ההמייה, הרעש וגאוות הזָרִים, הם אומות העולם והנוכרים [רש"י, רד"ק, שד"ל, מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ]. לדעת [מלבי"ם], המילה זָרִים רומזת גם לזרם מים, כלומר החום הגדול והיובש יכלו את זרם האויבים.
בחלקו השני של הפסוק מתהפך הדימוי: חֹרֶב בְּצֵל עָב. כשם שהחום הכבד נכנע, מתקרר ומוסתר כאשר מגיע צל של עָב (ענן עבה) המביא הקלה ושמחה לאנשים, כך תתרחש מפלת הרשעים. לגבי המשמעות של זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה, הדעות נחלקות לשלוש גישות מרכזיות, התלויות בפירוש המילים זְמִיר ויַעֲנֶה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה זְמִיר מלשון כריתה וקיצוץ (כמו בציווי החקלאי "לא תזמור"), ואת המילה יַעֲנֶה מלשון כניעה ועינוי. לפי קו מחשבה זה, ה' יגיב בכך שיכרית ויקצץ את העריצים, והם יוכנעו לחלוטין כשם שהענן מכניע את החום [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מדייק כי בניגוד למילה "תכניע" המופיעה בתחילת הפסוק ומתארת השפלה חיצונית של חלש מול חזק, המילה יַעֲנֶה מצביעה על עינוי ושפלות פנימית ועמוקה בגופם של העריצים עצמם.
הגישה השנייה מפרשת את המילה זְמִיר מלשון שיר וזמר. לפי גישה זו, ה' ישתיק ויכניע את שירת הניצחון והשמחה של העריצים והרשעים [מלבי"ם, אבן עזרא, שטיינזלץ].
לעומת זאת, הגישה השלישית, שאותה מוביל [שד"ל], שוללת את פירוש ה"כריתה" וטוענת כי מאחר שהשורשים של זְמִיר ויַעֲנֶה קשורים שניהם לעולם השירה, מדובר כאן בשיר של שמחה. כשם שבני אדם מתענגים לשבת בצל ענן ביום שרב, כך ישמחו בני האדם במפלתם של הרשעים, ויענו בשמחה שיר שייקרא "זמיר עריצים" כלומר, שיר המכוון נגד העריצים. בדומה לכך, גם [רש"י] משלב רעיון זה ומוסיף כי שירת הצדיקים היא זו שתענה ותישמע בעקבות מפלתם של אותם עריצים.