דרכי הענישה האלוהית נעות בין כליה מוחלטת של חוטאים לבין ייסורים מדודים שנועדו לתיקון. מאזני הצדק מופעלים לעיתים באמצעות איתני הטבע, כגון רוחות עזות או פגיעה ביבול החקלאי, הממחישים את ההבדל בין זעם שנועד להשמיד לבין תוכחה שנועדה לטהר.
קיימת מחלוקת יסודית בקרב המפרשים כלפי מי מכוון הדין בפסוק זה. הגישה המרכזית היא שהתוכחה מופנית כלפי עם ישראל, ומטרתה היא תיקון ולא כליה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הדין מתאר עונש קשה וסופי המופנה כלפי אויבים: כלפי מצרים [רש"י, צאינה וראינה], כלפי בבל [שד"ל], או כלפי שומרון [אבן עזרא].
המילה בְּסַאסְּאָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים ככפל של המילה "סאה" (מידה), והיא מבטאת ענישה של מידה כנגד מידה. לפי הגישה שהעונש מכוון לישראל, ה' נפרע מהם באופן מדוד ושקול, מבלי לעורר את כל חמתו [רד"ק, מצודת דוד]. הדיון הדקדוקי סביב האות ה"א בסוף המילה משפיע על משמעותה – האם מדובר במידה כללית או במידה הספציפית "שלה" שבה חטאה האומה [מנחת שי]. לעומת זאת, [שד"ל] סבור שכפל המילה מעיד דווקא על ענישה כפולה, חמורה ומוחלטת כלפי בבל, ולא על מידת רחמים. מנגד, [מלבי"ם] מציע פירוש ייחודי לפיו המילה נגזרת מהמילה "סס" (עש ותולעת), המכלה את תבואת השדה.
הביטוי בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה מתאר את אופן המריבה והענישה, ומתפצל לכמה כיווני חשיבה. קבוצת פרשנים אחת מסבירה שהמילה "שלח" מציינת שדות, גנות וחקלאות. לפי גישה זו, ה' כיוון את עונשו תחילה אל היבול והצומח באמצעות שדפון וארבה, וחס על חיי אדם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. [אבן עזרא] מוסיף כי שומרון הביאה על עצמה את העונש משום שרבה והשחיתה את כפריה שלה. קבוצה שנייה מפרשת את המילה מלשון שילוח: מצרים נענשת מידה כנגד מידה על כך ששילחה את ישראל [רש"י, צאינה וראינה], או שה' משלח את בבל מעל פניו לצמיתות [שד"ל]. פירוש שלישי מזהה את המילה ככלי נשק וחרב שאיתם נעשה הדין [אבן עזרא, מלבי"ם].
המשך התיאור, הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים, מתאר את כלי הענישה. הפועל "הגה" מתפרש לרוב כלשון הסרה וסילוק – ה' מסיר את הפירות והתבואה באמצעות רוח מזרחית עזה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים "הגה" מלשון דיבור והשמעת קול נהמה קשה של ה' [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף "ביום קדים" מסמל את יום הדין בו נושבת רוח עזה [ביאור שטיינזלץ], ויש המקשרים זאת ספציפית לרוח הקדים העזה שנשבה בקריעת ים סוף כחלק מעונשם של המצרים [רש"י, צאינה וראינה].
בתוך תיאור הרוח העזה, מציג [רד"ק] בשם אביו תפיסה המשלבת מידת הרחמים בתוך הדין: ה' התכוון להעניש את ישראל באש כפי שעשה בסדום, אך חמל עליהם, ורוח הקדים העזה נועדה דווקא להדוף ולהסיר את האש שכבר נזרקה עליהם. לעומתו, [מלבי"ם] מציע קריאה ציורית המבחינה בין עונשם של ישראל לעונשם של העמים: המילה "הקשה" נגזרת לשיטתו מ"קש". בעוד שישראל נמשלו לכרם שגם כשקוצצים אותו שורשיו נותרים ויכולים לצמוח מחדש, האומות נמשלו לשדה תבואה – ה' שולח בהם עש וסס שיאכלו את היבול, ואת הקש הנותר הוא מסלק כליל ברוח קדים, כך שלא נותר מהם שורש וענף.