לקראת קץ הימים תתרחש התעוררות עולמית עצומה, שתוביל לקיבוץ גלויות דרמטי מכל קצוות תבל. המהלך האלוהי יקרא לכל חלקי העם המפוזרים, גם לאלו שנטמעו ונשכחו לחלוטין, לשוב ולהתאחד סביב עבודת ה' בירושלים.
הפתיחה וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נועדה לחזק ולהדגיש את ודאות האירוע [רד"ק]. באותו זמן, בני העם הנודדים יבינו כי מלכותם בגולה אבדה, ויבקשו לשוב לירושלים [אבן עזרא].
ההכרזה על הקיבוץ מתוארת במילים יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור משלי. התקיעה מסמלת התעוררות עולמית, אות ניצחון וקריאה פומבית להתקבץ ולשוב הביתה, כאילו הושמע קול שופר אדיר שכל העולם כולו שומע [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. יש המבארים כי ה"שופר" מסמל אותות ומופתים נוראים שה' יראה בשמיים, אשר יפרסמו לעין כל כי הגיע זמן ביאת המשיח [אהבת יהונתן].
הפסוק מבחין בין שני סוגי גולים: הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר מול וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. הפרשנים מסבירים כי ההבדל בין "אובדים" ל"נדחים" משקף את מצבם ההיסטורי של הגולים. "האובדים" הם עשרת השבטים שהוגלו לאשור, התבוללו, נפוצו למקומות רחוקים כמו מעבר לנהר הסמבטיון, ולא חזרו מעולם לארצם. משום שמקומם ומציאותם נשכחו לחלוטין, הם נקראים אובדים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. לעומתם, "הנדחים" הם גולי מצרים ושאר הגלויות המאוחרות יותר, אשר פוזרו ונדחפו לקצוות שונים, אך לא אבדו לגמרי מן התודעה אלא רק הורחקו [רד"ק, מלבי"ם, אהבת יהונתן]. אזכורן של אשור ומצרים נועד לייצג את כלל התפוצות והגלויות של ישראל באשר הם [אברבנאל].
מבחינה לשונית, מתעוררת שאלה מדוע הפסוק אומר שיבואו "בארץ" אשור ומצרים ולא "מארץ" אשור ומצרים. התשובה לכך היא שהגולים הרבים הפזורים ברחבי העולם יתקבצו תחילה אל תוך ארצות אשור ומצרים, שיהוו עבורם תחנות מעבר בדרך, ורק משם יעלו כולם יחד לארץ ישראל [חומת אנך, רד"ק].
היעד הסופי של הקיבוץ הוא וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם. רוב המפרשים מזהים את "הר הקודש" כפשוטו, הר המוריה שהוא מקום בית המקדש [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, ישנה גישה הרואה במונח זה כינוי רחב יותר לכל מקום שבו מתגלית השגחת ה' לעיני כל באותות ובמופתים [שד"ל].