מערכת היחסים בין ה׳ לעמו ולאויביו מוצגת כאן דרך דימויים עזים מעולם החקלאות והמלחמה. תחילה יש להבין את משמעות המילים המרכזיות: חֵמָה היא כעס פנימי ועמוק [מצודת ציון, מלבי"ם]. שָׁמִיר שַׁיִת הם מיני קוצים, והביטוי נכתב ללא ו' החיבור כאילו נכתב "שמיר ושית" [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. אֶפְשְׂעָה משמעותה פסיעת הרגל, דריכה, או מידת המרחק של צעד אחד [מצודת ציון, מלבי"ם], והמילה אֲצִיתֶנָּה מכוונת להדלקה והבערה באש [מצודת ציון, אבן עזרא].
ההכרזה חֵמָה אֵין לִי מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כביטוי לאורך אפו ורחמיו של ה׳. בניגוד ליחסו לאומות העולם, אותן הוא משמיד באפו, כלפי ישראל ה׳ אינו מפעיל את מלוא חמתו אלא מעניש אותם במתינות, או שנמנע מכליונם בזכות השבועה שנשבע לאבות [רד"ק, רש"י]. יש המדגישים כי ה׳ מצהיר שאין בו כל כעס על הכרם, ולכן יגן עליו ללא לאות [ביאור שטיינזלץ], ויש המייחסים את המילים לכרם עצמו, המעיד שאין בו שנאה כלפי שאר האומות [מלבי"ם].
מכאן מתפצלות הדעות בהבנת המשך הדימוי – מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה.
גישה אחת רואה בקוצים משל לאויבים ולרשעים. לפי תפיסה זו, ה׳ שואל מי יעז להכניס קוצים וגידולי פרא לתוך הכרם שלו. כאשר האויבים באים להילחם ולהשחית, ה׳ מבקש לפסוע אל תוך זירת המלחמה, לרמוס את הקוצים ולשרוף את כולם יחד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. ברוח דומה, ה׳ מביע משאלה להיפרע מהאומות, אך מידת הדין מקטרגת ומונעת זאת בטענה שגם ישראל חוטאים. לכן ה׳ מייחל לפסוע פסיעה אחת מעל מידת הדין, ולהבעיר את אויביו באש [רש"י].
לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את הפסוק כתיאור היפותטי של מה שהיה קורה אילו ה׳ כן היה פועל מתוך כעס כלפי עמו. לפי פירוש זה, ה׳ שואל: מי הוא הכרם הזה שהצמיח לי קוצים במקום ענבים? אילו הייתה לי חמה מרובה, הייתי פוסע פסיעה אחת בלבד בתוך הכרם, ושורף את כולו באש בבת אחת בגלל עוונותיו [רד"ק, מצודת דוד]. בדומה לכך, יש המפרשים שה׳ מדמה את עצמו לקוצים הבוערים במהירות במלחמה ומשחיתים הכל; אילו היה בעל חמה כמותם, או לולא השבועה לאבות, היה פוסע ומשמיד את הכרם ברגע אחד [שד"ל, רש"י].