ההשגחה האלוהית פועלת בשני מישורים שונים, והנבואה מציגה ניגוד חריף בין עונש שנועד לתיקון לבין חורבן מוחלט. מול הפורענות שבאה על עם ישראל מתוך רחמים וכדי לעוררם לתשובה, מתוארת כאן מפלתם הסופית של הרשעים, שעריהם יהפכו משוקקות חיים לשממה מוחלטת.
בזיהוי אותה עִיר בְּצוּרָה, שהיא כרך גדול ומבצר חזק [מצודת דוד, מצודת ציון], נחלקו המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לערי האויב של ישראל, כגון בבל [שד"ל], רומי [אברבנאל], ישמעאל [רש"י] או אדום [צאינה וראינה, אהבת יהונתן]. לפי גישה זו, הפסוק מדגיש כי בניגוד לישראל שיזכו לתקומה, ערי הגויים יחרבו לבלי שוב. מנגד, יש הסבורים כי הנבואה מכוונת דווקא כלפי פנים, ומזהירה כי העיר שתחרב היא ירושלים או שומרון, וזאת בשל עוונות העם [רד"ק, אבן עזרא].
תהליך החורבן מתואר בשלבים. תחילה העיר תהיה בָּדָד, יחידה ומרוקנת לחלוטין מיושביה [מצודת ציון]. לאחר מכן, הנָוֶה, קרי מדור האדם, הכולל גם את נאות הדשא, הגינות והפרדסים שסביב הבתים [מלבי"ם, מצודת ציון], יהיה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב. כלומר, המקום יהפוך להפקר, מגורש מאדם ונטוש כארץ מדבר [מלבי"ם, מצודת דוד].
על חורבות העיר המתרוקנת ישתלטו כוחות הטבע. רוב הפרשנים מסבירים זאת כפשוטו: במקום שבו חיו בני אדם, שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל. הבהמות לא רק יגיעו לרעות במקום לפרקים, אלא וְשָׁם יִרְבָּץ, הן ישכבו לנוח שם בקביעות [מלבי"ם, מצודת ציון]. אותן חיות בר יאכלו וישחיתו עד תום את צמחיית הפרא ואת הסְעִפֶיהָ, ענפי האילנות שיגדלו באין מפריע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, שד"ל]. יש המציינים כי זהו עונש ייחודי לאויבי ישראל. בניגוד לחורבן ירושלים שממנה נדדו וברחו גם בעלי החיים, בערי האויב החיות יישארו במיוחד כדי לכלות את כל צמח האדמה [אהבת יהונתן].
לצד ההבנה המילולית, פרשנים רבים רואים בתיאור העגל והענפים משל. יש המפרשים כי ה"עגל" מסמל את עם ישראל (שבט אפרים), שלבסוף יירש את ערי אויביו [רש"י, צאינה וראינה]. אחרים מזהים את העגל עם מלך מצרים ששלל את אוצרות הארץ [רד"ק]. לגבי המילה סְעִפֶיהָ, יש המסבירים כי אלו ערי הפרזות הסמוכות לעיר המרכזית, שייהרסו גם הן כמו ענפים הנגדעים מן העץ [אבן עזרא, רד"ק]. לבסוף, גישה רעיונית רואה במילה זו רמז למחשבות ואמונות כוזבות (מלשון "סעיפים"), שעתידות להיעלם כליל מן העולם יחד עם חורבן אותן אומות [אברבנאל].