הפסוק מציג שאלות רטוריות שנועדו להדגיש את ההבדל המהותי בין העונש שמקבל עם ישראל על חטאיו, לבין העונש שסופגים אויביו. בעוד שהאויבים מושמדים כליל, הפגיעה בישראל היא זמנית, מתוך מטרה לתקן, ולאחריה העם ישוב ויפרח.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מנגיד בין מכת ה' לישראל למכת ה' לגויים. הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ שואל האם ה' הכה את עם ישראל באותה אכזריות שבה הכה את האויב שהכה אותם [מצודת דוד, רד"ק]. הפרשנים מזהים את המילה מַכֵּהוּ (האויב המכה את ישראל) עם אימפריות שונות במהלך ההיסטוריה: מצרים וסנחריב מלך אשור [רד"ק], בבל [שד"ל], או אשור בהקשר של גלות שומרון [אבן עזרא]. המשל לכך הוא כרם וקוצים: ה' כילה את הקוצים שהם האויבים, ופגע מעט גם בכרם עצמו, אך אין להשוות בין עוצמת הפגיעות [ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק, אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג, כופל את הרעיון במילים אחרות ושואל האם ישראל נהרגו כפי שנהרגו האויבים [מצודת דוד, רד"ק]. המילה הֲרֻגָיו מתפרשת כאויבי ה' והרשעים [שד"ל], עמי כנען שנהרגו בכניסה לארץ [אבן עזרא], או כפשוטו אויבי ישראל [מלבי"ם, רד"ק]. יש המציינים כי מבחינה דקדוקית המילה כתובה בלשון סביל כדי להתאים למבנה הפסוק [שד"ל], ויש המפרשים את המילה כאילו נכתב "הורגיו", כלומר הגויים שהורגים את ישראל [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה ולפיה הפסוק אינו עוסק בהשוואה בין עונשם של ישראל לעונשם של הגויים, אלא מתאר את עקרון המידה כנגד מידה שבו ה' מעניש את הגויים. לפי פירוש זה, השאלה הרטורית מאשרת שה' מכה את האויב בדיוק באותו אופן שבו האויב הכה את ישראל; כשם שפרעה טיבע את ילדי ישראל במים, כך ה' טיבע את המצרים בים [רש"י, צאינה וראינה].
זווית ייחודית נוספת לוקחת את הפסוק אל תוך ההיסטוריה הפנימית של עם ישראל במצרים. לפי תפיסה זו, הפסוק מבחין בין הצדיקים לרשעים בעם ישראל עצמו. קושי השעבוד והמוות במכת חושך פגעו רק ברשעי ישראל, ואילו הצדיקים לא נשתעבדו כלל. על כך שואל הפסוק האם הצדיקים סבלו והוכו כמו הרשעים שנהרגו, והתשובה היא שהם מעולם לא סבלו את קושי השעבוד כמותם [אהבת יהונתן].