נבואת תוכחה נוקבת ואזהרה מופנית כלפי הממלכה הצפונית של עשרת השבטים רגעים לפני יציאתם לגלות, תוך שימוש במפלתם כהקדמה ולקח מוסרי עבור ממלכת יהודה. דברי הנביא מציגים תמונה חיה של חברה השקועה ברדיפה אחר תענוגות חומריים, שחצנות ועיוורון, שסופה לקרוס במהירות.
המילה הוֹי משמשת כקריאת צער, קינה ואזהרה על האסון המתקרב [רד"ק, שד"ל, מצודת ציון]. הנביא קורא על עֲטֶרֶת גֵּאוּת, המייצגת את מלכות אפרים ומנהיגיה [מלבי"ם, אבן עזרא]. הפרשנים נחלקים לגבי מהותה של עטרה זו; הגישה המרכזית היא שמדובר בדימוי מטפורי לגאוותם של בני אפרים, שהיו מתפארים בעושרם, מתעטרים בשחצנות ומתכבדים בתענוגותיהם [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המציעים כי מדובר בתכשיט ממשי, נזר או עטרת פרחים ששרי ישראל היו עונדים על ראשם במהלך משתאות היין שלהם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אותם שרים מתוארים כשִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, מנהיגים שהתעסקו באובססיביות בשתיית יין משובח, מה שהוביל אותם לחטא, לשכחת ה' ולחורבנם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
הנביא ממשיך ומתאר את פארה של הממלכה כוְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ. המילה צִיץ משמעותה פרח או תכשיט, והמילה צְבִי משמעה חמדה, הדר ויופי [מצודת ציון, רד"ק]. הכתוב מדמה את המלכות, העושר והארץ הפורייה לפרח יפהפה שזה עתה צץ, אך במהרה הוא נובל, כומש ונופל לארץ ברוח חרישית, וכל יופיו הופך לעפר [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. יש המפרשים ציור זה כרמז לפירות מקולקלים שנושרים מן העץ טרם זמנם [רש"י].
תיאור השחיתות מגיע לשיאו במילים אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים. המילה גֵּיא פירושה עמק, והפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת הביטוי. לפי הפירוש המרכזי, זהו תיאור ציורי ומופלג של הנהנתנות: אותם שיכורים היו מפנקים את עצמם ויוצקים על ראשם כמות כה גדולה של שמן מבושם, עד שראשם נראה היה כעמק המלא ומוצף בשמן [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. פירוש אחר קושר זאת לעושרה הגיאוגרפי של הארץ, כדוגמת עמק הכנרת שפירותיו מתוקים ושמנים, ושפע התבואה שבו הוא זה שהביא לגאוותם ולשכרותם [רש"י, אברבנאל]. גישה נוספת גורסת כי המילה גֵּיא אינה עמק, אלא נגזרת של המילה גאווה, כלומר העטרה מונחת על ראשם של אלו הנפוחים מגאווה ומושחים עצמם בשמנים [רש"י, אבן עזרא, אברבנאל].
בסופו של דבר, אותם מתהוללים מתוארים כהֲלוּמֵי יָיִן. משמעות המילה הֲלוּמֵי היא הכאה וכתישה [מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי היין מכה ומוחץ אותם פשוטו כמשמעו; הם שותים עד לאובדן דעת, נופלים ארצה, מתגוללים בקיאם ונחבטים באבנים שעל האדמה, כאילו היין עצמו הוא זה שהלם בהם והכה אותם [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל].