תארו לעצמכם שאתם רואים פרח יפהפה וצבעוני בגינה, אבל אחרי זמן קצר מאוד הוא כבר מתייבש, נובל ונופל לאדמה. הנביא משתמש בציור הזה כדי להזהיר את ממלכת ישראל רגע לפני שהיא נחרבת. הוא פותח במילה הוֹי, שהיא קריאת צער ואזהרה על אסון שמתקרב. הנביא רואה שהמנהיגים של העם עסוקים רק בגאווה ובתענוגות, והוא קורא להם עֲטֶרֶת גֵּאוּת, כי הם מתנהגים בשחצנות ומתפארים בעושר שלהם כאילו יש להם כתר על הראש. הוא קורא להם גם שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, כי במקום להנהיג את העם בדרך טובה, הם עסוקים כל הזמן בשתיית יין, מה שגורם להם לחטוא ולשכוח את ה'.
הנביא מסביר להם שכל העושר שלהם הוא כמו וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ. המילה צִיץ פירושה פרח, והמילה צְבִי פירושה יופי והדר. כל הפאר שלהם יעלם מהר מאוד, ממש כמו פרח שנובל ברוח. הם כל כך מפנקים את עצמם, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים. המילה גֵּיא פירושה עמק, והנביא מתאר בצורה מוגזמת איך הם שופכים על הראש שלהם כל כך הרבה שמן מבושם, עד שהראש שלהם נראה כמו עמק שמוצף כולו בשמן. בסופו של דבר, ההתנהגות הזו פוגעת בהם והם הופכים להיות הֲלוּמֵי יָיִן. המילה הֲלוּמֵי מתארת מכה חזקה. היין ממש מכה אותם, כי הם שותים עד שהם מאבדים את השליטה, נופלים על האדמה ונחבלים, כאילו היין עצמו הוא זה שהכה אותם.