תוכחת הנביא עוברת כעת אל ההנהגה של ממלכת יהודה וירושלים, וחושפת כי תרבות השתייה, ההוללות והרדיפה אחר תענוגות פשתה גם בהם. המנהיגים הרוחניים והמדיניים, שהיו אמורים להורות את הדרך לעם, מתוארים כשיכורים שדעתם מטושטשת ומשובשת.
המילים וְגַם אֵלֶּה מכוונות לבני שבט יהודה ובנימין. הנביא פתח קודם לכן בנבואת חורבן על שיכורי אפרים כדי שאנשי יהודה ילמדו מכך מוסר, אך הם כשלו בכך והמשיכו לרדוף אחר תאוות [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל]. פרשנים אחרים מסבירים כי מילים אלו מכוונות לטובים ולחשובים שבדור – יושבי המשפט, לומדי התורה ושרי המלחמה [רש"י, צאינה וראינה]. הכתוב מבחין בין דרגות שונות של שכרות: השתייה בַּיַּיִן גורמת לאדם לשגיאה קלה בלבד (שָׁגוּ), אך השתייה וּבַשֵּׁכָר, שהוא יין ישן וחזק, מביאה לבלבול עמוק יותר ולאובדן דרך מוחלט (תָּעוּ) [מלבי"ם, מצודת ציון]. על פי גישה אלגורית, היין והשכר מסמלים את לימוד התורה, והשגיאה נובעת מכך שלא למדו כראוי או שלמדו ללא יראת שמיים, מה שהוביל לנפילתם ביד יצר הרע [חומת אנך].
הפסוק ממשיך ומפרט כי כֹּהֵן וְנָבִיא, שתפקידם להורות הלכה ולהוכיח את העם, נטשו את ייעודם. כתוצאה מכך הם נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, כלומר שכלם התבלבל, הם נעשו מעורפלים והשחיתו את דרכם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. קיימת מחלוקת למי הכוונה במילה נָבִיא. גישה אחת גורסת כי מדובר בנביאי שקר, שהיו מתעים את העם, מתירים להם חיי תענוגות ומבטיחים להם שלום [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בנביאי אמת, אלא שבגלל חטאי העם נבואתם הגיעה בקושי רב ובפחד, עד שהנביא נראה להמון כמשוגע וכשיכור שחושיו בטלו [אהבת יהונתן].
סוף הפסוק מחלק את הכישלון בין הנביאים לכוהנים [אברבנאל, מלבי"ם]. המילים שָׁגוּ בָּרֹאֶה מכוונות לנביאים, אשר מרוב שכרות עלו אדים למוחם והם חזו מראות כוזבים, טעו בהבנת המציאות הנראית לעיניהם, ואף שגו בדברים שכל ילד היה מבין [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. פירוש נוסף מציע כי העם הוא זה ששגה, בכך שהלעיג על דברי נביאי האמת [רש"י, אבן עזרא], או שהם טעו בכך שהלכו אחר מראית העין ותאוות העולם הזה, במקום להתמקד בשכר הרוחני הנסתר [חומת אנך].
לעומתם, המילים פָּקוּ פְּלִילִיָּה מתייחסות לכוהנים ולשופטים. המילה פָּקוּ משמעותה מכשול, רעידה ופיק ברכיים [רש"י, שד"ל, מצודת ציון], והמילה פְּלִילִיָּה עניינה משפט והוראה [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא שההנהגה המשפטית הכשילה את הדין, פקפקה במשפטי התורה ולא שפטה משפט אמת בשל שכרותה ובלבולה.