הנביא מתמודד עם קהל שומעים שקשה להעביר אליו את דבר ה', והוא נאלץ להתאים את מסריו למצבם הרוחני הירוד. הכתוב משקף את הנתק שבין דבר ה' לבין העם, תוך שימוש בביטויים כפולים הממחישים את הקושי, את הצמצום ואת התגובה המזלזלת של השומעים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מדמה את העם לילדים קטנים שאינם מסוגלים לקלוט מסרים מורכבים. המילה צו משמעותה מצווה או הוראה, והמילה קו מתייחסת לחוט המשקולת של הבנאי או לקווים שמשרטטים עבור תינוקות הלומדים לכתוב. המילה זעיר פירושה מעט, והמילה שם מכוונת למקום או לזמן המיועד ללימוד. לפי גישה זו, הנביא נאלץ ללמד את העם ממש כפי שאב מלמד את בנו הקטן: מצווה אחר מצווה, שרטוט אחר שרטוט, ונדבך אחר נדבך כבנאי הבונה קיר לאטו. מאחר שהעם חסר רצון ובינה, הנביא יכול ללמד אותם רק מעט בכל פעם, אך למרות המאמץ ההדרגתי, הם אינם מקבלים את הדברים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].
מזווית מעט שונה, יש המסבירים כי התרחקות העם מה' עקב רדיפת תענוגות, מחייבת את הנביא להציב עבורם סייג על גבי סייג ומשמרת על גבי משמרת למצוות התורה [מצודת דוד]. אולם, העם מצידו תופס את ההדרכה הזו כמשא כבד. בעיניהם, התורה אינה אלא אוסף טרחני של פקודות קטנות, הגבלות, גדרים וסעיפים חסרי חשיבות, שאינם ראויים לאנשים בוגרים מביני עניין [ביאור שטיינזלץ].
לעומת פרשנויות אלו, יש מי שרואה בכפילות המילים ביטוי לניתוק ולפירוד ולא לתוספת והדרגתיות. לפי הבנה זו, העם מקיים את המצוות באופן טכני, ללא כוונה או לב שלם. כל מצווה ותורה עומדות בפני עצמן, מנותקות מהשאר. הם פוסחים על שתי הסעיפים, נוטים מעט ימינה לקיום התורה ומעט שמאלה לשרירות לבם הרע, ללא חיבור אמיתי ורצוי לפני ה' [שד"ל].
גישה חלופית לחלוטין מפרשת את הכתוב לא כתיאור של שיטת הלימוד, אלא כדו-שיח של התרסה ולעג מצד העם כלפי הנביא. כאשר הנביא מביא להם צו מאת ה', הם עונים בבוז שיש להם ציווי חשוב יותר מטעם העבודה הזרה שלהם. כאשר הוא דורש מהם משפט צדק באמצעות קו המשקולת, הם מתגאים בקו המשקולת של חוקי הרשע שלהם. ולבסוף, כאשר הנביא מזהיר אותם שעוד זעיר תבוא עליהם רעה מאת ה', הם לועגים לו, דורשים שלא יעכב את מעשיו וקוראים לו למהר ולהביא את הרעה [רש"י, צאינה וראינה].