זוכרים את הימים הראשונים שלכם בבית הספר, כשרק התחלתם ללמוד לכתוב? המורה לא ביקשה מכם לכתוב סיפור ארוך מיד ביום הראשון, אלא לימדה אתכם לאט לאט, אות אחרי אות, בתוך השורות. בדיוק ככה הנביא היה צריך ללמד את בני ישראל. העם היה כל כך רחוק מה', עד שהם פשוט לא הצליחו להבין דברים מסובכים.
הנביא נאלץ להתייחס אליהם ממש כמו לילדים קטנים. הוא לימד אותם כל צו, כלומר כל מצווה או הוראה, לאט ובזהירות. הוא הסביר להם בעזרת קו, כמו הקווים שמשרטטים במחברת כדי שילדים יצליחו לכתוב ישר, או כמו חוט ישר שבנאי משתמש בו כדי לבנות קיר לבנה אחרי לבנה. הנביא לימד אותם זעיר, שזה אומר רק מעט בכל פעם כדי שלא יהיה להם קשה מדי, והושיב אותם שם, במקום ובזמן המיוחדים ללימוד.
אבל למרות כל המאמץ והסבלנות של הנביא, העם לא רצה להקשיב. במקום להעריך את ההדרכה הזו, הם זלזלו. בעיניהם, התורה נראתה כמו עומס של פקודות קטנות ומעצבנות, והם הרגישו שהם כבר אנשים מבוגרים וחכמים שלא צריכים שילמדו אותם לאט לאט כמו תינוקות.