זעזוע עמוק ובלתי נמנע עומד לשטוף אומה שאננה ושיכורה, ולהחריב את כל מוקדי גאוותה באמצעות כוח אלוהי עצום.
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו אותו גורם המתואר במילים חזק ואמץ לאדני. יש הסבורים כי מדובר ברוח סערה אדירה השייכת לה' [רש"י, מצודת דוד], בעוד אחרים מפרשים זאת כיום דין קשה או כחיל צבא [רד"ק, אבן עזרא]. גישה ממוקדת יותר רואה בכך רמז ישיר למלך אשור ולצבאו; מאחר שעם ישראל מתואר כשיכור, רך וחלש, ה' שולח מולו אויב אכזרי המהווה ניגוד מוחלט למצבו [שד"ל, אברבנאל]. מבחינה לשונית, המילה חזק מתארת את עוצמת ההתגברות והכוח ברגע הפגיעה, ואילו המילה אמץ מציינת את התמדת הכוח הזה לאורך זמן, ללא הפסקה או עייפות [מלבי"ם].
הפסוק משתמש בשני דימויים מרכזיים של טבע הרסני: ברד ומים. כזרם ברד מתאר מכה אלימה ופתאומית המשברת אילנות וזורעת הרס. כוח זה חובר אל שער קטב – רוח סערה כורתת ומשחיתה. המילה שער היא מלשון סערה (כאילו נכתב "כשער"), וקטב משמעותה כריתה, הרג ואובדן [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל]. לאחר ההרס הראשוני של הברד, מגיע השלב השני: כזרם מים כבירים שטפים – מים רבים וחזקים הזורמים במהירות. הברד שובר, אך אינו מזיז את הדברים ממקומם; לעומתו, זרם המים שוטף ונושא את כל מה שנשבר למקום רחוק. מערכת דימויים זו מסמלת את שני שלבי החורבן: הברד משול להרג ולשמד שעשה מלך אשור בארץ, וזרם המים משול להגליית שארית הפליטה לארצות זרות [מלבי"ם].
השילוב בין ברד למים נועד להקיף את כל יושבי הארץ: פגיעת הברד קשה יותר ליושבי ההרים, בעוד ששטפונות המים פוגעים קשות ביושבי העמקים. כך, הפורענות מגיעה לכולם ללא יוצא מן הכלל, ומותירה את הארץ מלאה בטיט וברפש [אהבת יהונתן]. מעבר להרס הפיזי, זרימת המים והסערה נועדו לטלטל, לנער, ואולי אף לטהר את העם השקוע בהזיות ובשכרות [ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר הניח לארץ ביד. הפועל הניח כתוב בלשון עבר אך משמעותו לעתיד [רד"ק, מצודת ציון]. קיימות שתי גישות מרכזיות באשר למי שמבצע פעולה זו: גישה אחת מסבירה כי ה' הוא זה אשר מוריד ומניח את כוחות ההרס, או את צבא האויב, על ארץ ישראל בידו החזקה [רש"י, אבן עזרא, אברבנאל]. הגישה השנייה מפרשת כי כוח ההרס עצמו, בין אם זה הרוח, יום הדין או זרם המים, הוא זה שיפיל בכוח ובחזקה את עטרת הגאווה של העם וישליך אותה אל הארץ [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].