יחסם המזלזל של העם אל נבואות ה׳ מוביל אותם למסלול בלתי נמנע של חורבן, שבו דבר ה' עצמו הופך עבורם למלכודת.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת רצף המילים צַו לָצָו קַו לָקָו. הגישה הראשונה מתמקדת בזלזול של העם בדבר ה'. בעיניהם, נבואות ה' נדמות כלקט חוקים ומשפטים חסרי משמעות ומעורבבים [ביאור שטיינזלץ, שד"ל]. הם מתייחסים למצוות בקלות ראש, ורואים בהן רק סייגים ואזהרות רחוקות שאין חובה להקפיד עליהן [מצודת דוד], או כאמצעי טכני בלבד שנועד להרגיל אותם שלא לרדת לבקש עזרה ממצרים [אבן עזרא].
לעומת זאת, גישה שנייה רואה במילים אלו את תגובתו של ה' ואת עונשו, הפועל בבחינת מידה כנגד מידה. מכיוון שהעם לא רצה לשמוע, ה' שולח להם אזהרות וציוויים פעם אחר פעם כדי להגדיל את עונשם על כך שהם חוטאים במזיד [מלבי"ם, רד"ק]. לחלופין, הציוויים שיוטלו עליהם לא יהיו מצוות התורה, אלא פקודות קשות של אומות זרות שישתעבדו בהם בגלות, ותקוותם לישועה תתחלף בחושך ובפורענות [רש"י, צאינה וראינה]. יש אף המפרשים שה' יבלבל אותם בריבוי חוקים, עד שלא ידעו היכן להניח את כף רגלם [שד"ל].
המילים זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם מפורשות גם הן בשני כיוונים מקבילים. מצד אחד, הן משקפות את המעטת ערך התורה בעיני העם [מצודת דוד], או את התנהגותם הדתית הפסוחה על שתי הסעיפים – מקיימים מעט מדרכי ה' ומעט מנטיות לבם [שד"ל]. מצד שני, זהו תיאור של העונש הקרב: בתוך ימים מועטים תבוא עליהם הפורענות, והם יתמעטו בארץ אויביהם [רש"י, צאינה וראינה].
התוצאה ההרסנית של התנהלות זו מתוארת במילים לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר. הפרשנים מדגישים את כיוון הנפילה: כאשר אדם הולך בשגגה ואינו רואה את המכשול, הוא נופל קדימה; אך העם, שיודע את הדרך ובוחר לסגת ממנה במזיד, נכשל ונופל לאחור, שבר שאין לו תרופה [מלבי"ם, רד"ק]. הנפילה מורכבת משני שלבים: וְכָשְׁלוּ מתייחס לחטאים שאדם עושה מעצמו, בעוד וְנוֹקְשׁוּ מתאר את המלכודת שטומנים לו מסיתים ונביאי שקר [מלבי"ם]. בסופו של דבר, העם יילכד בצרה תחת יד אויביו, ללא כל דרך הימלטות [מצודת דוד, צאינה וראינה].