גאוות לאום חלולה וביטחון עצמי מופרז סופם להתרסק באופן המשפיל ביותר. נבואת החורבן על ממלכת ישראל ממחישה כיצד סמלי השלטון והתענוגות לא רק יאבדו, אלא יושפלו עד עפר.
הפרשנים מסכימים כי המילה תֵּרָמַסְנָה משמעותה דריכה ורמיסה [מצודת ציון]. הצירוף בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה מתאר את השלב הסופי במפלתם של מנהיגי אפרים. לא די בכך שעטרת הגאווה שלהם תיפול ארצה, אלא שאויביהם, ובראשם ממלכת אשור, ידרכו עליה וישפילו את גאוותם עד תום [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, צאינה וראינה]. התמוטטות זו מסמלת את אובדן המלוכה והגלות המוחלטת. בניגוד למפלות קודמות שמהן עוד ניתן היה להשתקם, רמיסה זו משקפת את מסעו האחרון של סנחריב, שהחריב את הממלכה כליל באופן שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו [מלבי"ם].
זווית שונה לחלוטין לביטוי בְּרַגְלַיִם קושרת את העונש לחטא היסטורי ספציפי של ממלכת ישראל. לפי גישה זו, המילה אינה מתייחסת רק לאיברי גוף אלא לשלוש הרגלים. כתר המלוכה ניטל מאפרים כעונש על כך שמלכיהם אסרו על העם לעלות לרגל לירושלים בחגים, ואף איימו במוות על מי שיעשה זאת [אהבת יהונתן].
קושי לשוני עולה מהחיבור תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת, שכן הפועל מופיע בלשון רבים ואילו העטרה בלשון יחיד. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה עטרה משמשת כאן כשם קיבוצי הכולל בתוכו את כלל העטרות, סמלי השלטון וכל הדברים שבהם התגאו אנשי אפרים, ולכן הפועל מותאם למשמעות הרבים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הפועל נותר ביסודו בלשון יחיד, אלא שנוספו לו האותיות נו"ן וה"א כפי שמצינו בפעלים נוספים במקרא [שד"ל].