מנהיגי העם מגיבים לאזהרות החורבן של הנביא בזלזול, בלעג ובהכחשה מוחלטת של המציאות. מתוך תחושת ביטחון מופרזת, הם מצהירים שאין להם כל סיבה לחשוש מן הפורענות המתרגשת לבוא, שכן הם מוגנים היטב מפני כל סכנה.
באומרם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה, הם טוענים בבדיחות הדעת כי עשו מעין הסכם שלום עם המוות עצמו, כך שלא יפגע בהם לפני זמנם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה חֹזֶה מתפרשת על ידי הפרשנים בכמה אופנים: יש שפירשו אותה כלשון גבול שאין לחצות אותו [רש"י, מצודת דוד], אחרים רואים בה שטר או ברית כתובה [שד"ל], ויש שהסבירו כי מדובר בהסכם פנים אל פנים [רד"ק], בברית שנעשתה על ידי נביא [אבן עזרא], או באות וסימן פיזי לקיום ההסכם [מלבי"ם]. על דרך המשל, הברית הזו מסמלת את ההישענות על בריתות פוליטיות עם מעצמות כמו מצרים ואשור, תוך תשלום שוחד ומסירת אוצרות כדי לקנות שקט ביטחוני [מלבי"ם].
הם ממשיכים ומתפארים כי כאשר תגיע המכה, המתוארת במילים שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר, היא תדלג עליהם. מכה זו נמשלת לשוט המכה במהירות כנחל שוטף [מצודת ציון], והיא מסמלת מגפה המתהלכת בארץ [רש"י, מצודת דוד], צבא אויב מחריב [רד"ק], או רעב [אבן עזרא]. מבחינה טקסטואלית, המילים נכתבות בפסוק "שיט" ו"עבר", אך נקראות שׁוֹט ויַעֲבֹר [מנחת שי, רד"ק].
את ביטחונם הם תולים במילים כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. הפרשנים נחלקו לגבי מהות אותו שקר: יש שזיהו אותו עם עבודה זרה [רש"י], יש שראו בו את הבטחות השווא של נביאי השקר [רד"ק], ויש שהסבירו כי מדובר בתכסיסנות פוליטית ודיפלומטיה של רמייה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הבדל דק קיים בין המונחים: בעוד ששקר הוא דבר שניתן להפריך ולהוכיח את כזבו באופן מיידי, כָזָב הוא שקר שלוקח זמן רב יותר עד שמתברר שאין בו ממש [מלבי"ם].
רוב הפרשנים מסכימים כי העם עצמו לא כינה את מבטחו "כזב" ו"שקר". למעשה, אנשי ירושלים השתמשו כנראה במילים המבטאות עוצמה, משגב וביטחון, אך הנביא ישעיהו השתיל את המילים הללו בתוך הציטוט שלהם כדי ללעוג להם ולחשוף את האמת, שהמגן שבו הם בוטחים אינו אלא אשליה [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מעט מציעה כי משמעות הפסוק היא שהם מודים בכך שהם נשענים על תרמית, וטוענים ש"אף על פי" שמחסם הוא שקר, הם ינצלו [אבן עזרא].