הדימוי של אדם המתקשה למצוא מנוחה במיטה קצרה מדי, תחת שמיכה צרה שאינה מכסה אותו, משמש כמשל למצב של מצוקה, דוחק וחוסר אונים שאין ממנו מוצא. הציור המוחשי מתאר כי הַמַּצָּע, שהוא הכר או המזרן המונח תחת האדם בשכבו [מצודת ציון, אבן עזרא], קצר מֵהִשְׂתָּרֵעַ – כלומר, אינו מאפשר לאדם להשתטח, להאריך ולפשוט את איבריו בנוחות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. במקביל, וְהַמַּסֵּכָה, שהיא השמיכה והכיסוי [אבן עזרא, מלבי"ם], צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס – דחוקה מכדי לכסות את האדם כאשר הוא מנסה לאסוף ולכנס את איבריו תחתיה [רד"ק, מצודת ציון]. התוצאה היא חוסר אונים מוחלט: אם ישתרע האדם, יחסר לו מצע לרגליו, ואם יתכנס, תחסר לו שמיכה להתכסות בה [מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים בשאלת הנמשל של תיאור זה, ומציגים מספר דרכים להבנת המצוקה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את פלישת צבא אשור לארץ ישראל והמצור על ירושלים. ארץ ישראל, שהייתה רחבה, תהפוך צרה מלהכיל את המוני חיילי האויב שיתפשטו בה. בעקבות זאת, העם יידחק כולו אל תוך ירושלים, והעיר תהיה קטנה וצרה מלהכיל את כל התושבים והפליטים המתכנסים אל תוכה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה שונה מפרשת את המשל כביקורת על תחושת הביטחון המזויפת של העם. המצע והשמיכה מסמלים את הבריתות הפוליטיות, עבודת האלילים ומבצרי השקר שבהם בטחו ישראל. בבוא הצרה, יתברר להם כי ה"מסתור" שעליו סמכו קצר וצר מדי, ואינו מסוגל לספק להם הגנה או מחסה [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש מי שרואה בפסוק נבואה לא על ישראל, אלא על מפלתה של אימפריית אשור עצמה. המלכות האדירה, שבעבר התפשטה וכיסתה עמים רבים כמו שמיכה רחבה, עתידה להתכווץ ולהצטמצם עד שלא תוכל עוד להכיל את הלאומים הרבים שכינסה תחתיה [שד"ל].
לצד פירושים אלו על דרך הפשט, מובאת גם פרשנות רוחנית המבוססת על דברי חז"ל, המקשרת את הפסוק למעשיו של המלך מנשה שהכניס פסל של עבודה זרה להיכל ה'. לפי דרך זו, הפסוק מבטא את דברי ה', האומר כי המקום במקדש קצר מלהכיל אפילו את שכינתו שלו לבדה, ועל אחת כמה וכמה כביכול צר לו המקום כאשר מכניסים לשם אליל לחלוק עמו את אותו "מצע" [רש"י, אברבנאל].