זעקתו של הנביא בפסוק זה מופנית אל האליטה החברתית של ירושלים, ומהווה תוכחה חריפה על יחסם המזלזל לאזהרות ה׳. לאחר שהעם סירב להקשיב לדברי ההדרכה והמוסר, אומר הנביא לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה', שכן ה׳ מתעקש להזהירם ולהשמיע להם את גזר הדין גם כאשר הם מסרבים להטות אוזן [מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא מכנה את הנמענים אַנְשֵׁי לָצוֹן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשים המלעיגים על דברי הנביא, מתלוצצים על אזהרותיו ומתייחסים לדבר ה׳ כאל דברי הבל חסרי משמעות. עם זאת, ניתוח מעמיק יותר של המושג מראה כי ה"לץ" אינו סתם בדחן או חקיין, אלא היפוכו המוחלט של החכם. זהו אדם עקש ופתלתל, שאינו פועל מתוך שכל ותבונה אלא נגרר אחר שרירות לבו והנאות הרגע, תוך שהוא מעוות את הדרך הישרה [שד"ל].
בביאור התואר מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה קיימת מחלוקת רעיונית מעניינת בין הפרשנים, הנובעת מהמשמעות הכפולה של השורש מ.ש.ל. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון ממשלה ושלטון. לפי גישה זו, התוכחה מכוונת כלפי שרי יהודה וההנהגה הפוליטית [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. השרים מבוקרים בחריפות משום שמתוקף תפקידם היה עליהם לתקן את העם, להחזירו למוטב ולמחות על חטאיו, אך במקום זאת הם בחרו להתלוצץ [רד"ק, אברבנאל]. ישנו פער טרגי ואירוני בכך שדווקא מי שזכה למשול על עם ה׳ בתוך עיר הקודש, מתנהג כאחרון הלצים [מלבי"ם].
מנגד, יש החולקים על פירוש זה וטוענים כי הנהגה פוליטית שמובילה מהלכים מדיניים אינה פועלת מתוך ליצנות וחוסר מחשבה, אלא מתוך חישוב וייעוץ, ולכן לא סביר שתכונה בכינוי כזה. על כן, גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון מָשָׁל ומליצה. לפירוש זה, מדובר באנשים בעלי חלקלקות לשון, משוררים ואומרי משלים [רש"י, אבן עזרא, שד"ל]. ייתכן שאותם "מושלי משלים" נשכרו על ידי השרים כדי לחבר נאומים רטוריים שימשכו את לב העם אחרי המדיניות השגויה של ההנהגה, ובכך הפכו את כישרון הדיבור שלהם לכלי של עיוות לרצון אחרים [שד"ל].
בסופו של דבר, שתי הגישות משתלבות יחד לכדי תמונה שלמה של שכבת הנהגה בירושלים. בין אם מדובר בשליטים המחזיקים בכוח פוליטי ומעשי, ובין אם מדובר באנשי רטוריקה המחזיקים בכוח המילה והשכנוע, שניהם מנצלים את מעמדם והשפעתם על העם כדי להדוף את דברי הנביא בזלזול [ביאור שטיינזלץ].