הנביא עושה שימוש במשל חקלאי מעולם הדישה כדי להמחיש כיצד ה' מתאים במדויק את הנהגתו, תוכחתו וייסוריו לאופיו ולמצבו של כל אדם. כשם שהחקלאי בורר את כלי העבודה שלו בהתאם לסוג התבואה כדי להפיק ממנה תועלת ולא להשחיתה, כך ה' מייסר את הבריות רק במטרה להשיבם למוטב, ומידת הקושי של הייסורים משתנה בהתאם למידת עקשנותו של האדם [שד"ל].
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מבחין בין אופן הטיפול בזרעים קשים לבין זרעים עדינים, שגרעיניהם נושרים בקלות מתוך הקש שלהם. את הקֶצַח והכַּמֹּן, שהם צמחי תבלין דקים ועדינים, אין דשים באמצעות כלים כבדים שעלולים להזיק להם. לכן נאמר כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ – החָרוּץ הוא כלי דיש כבד. יש שפירשוהו כלוח עץ בעל חריצים המיועד לחתוך את הקש [רש"י, מצודת ציון], לעיתים משובץ באבנים דקות [רד"ק] או במסמרים [ביאור שטיינזלץ] בתחתיתו, ויש שפירשוהו כמעין עלי המשמש לכתישה [אבן עזרא]. המילה יוּדַשׁ מתארת את עצם פעולת הדישה [מצודת ציון].
באותו אופן, ממשיך הפסוק וקובע: וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל־כַּמֹּן יוּסָּב. הפרשנים מדגישים כי מילת השלילה "לא" שבתחילת הפסוק נמשכת גם לחלקו השני, כלומר: גלגל העגלה העגול לא יוּסָּב ויסובב על הכמון [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. בעוד שגלגלי עגלה כבדים היו מוסעים על גבי תבואה קשה כחיטה ושעורה כדי לחלץ את גרעיניהן מן השיבולים [ביאור שטיינזלץ], צמחים עדינים אינם מצריכים הפעלת כוח כזה.
תחת זאת, כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט. הזרעים העדינים הללו מופרדים מן הפסולת על ידי פעולת חבטה והכאה קלה באמצעות מקל עץ פשוט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר מַּטֶּה ושָּׁבֶט הן מילים נרדפות לאותו סוג של מקל [רד"ק].
ברובד הסמוי של המשל, החיטה והדגן (שאינם מוזכרים בפסוק במפורש) מסמלים אנשים שדעות משובשות ואמונות זרות הושרשו בנפשם בחוזקה, ולכן הם זקוקים ל"דישה" בדמות ייסורים קשים כדי לברר את האמת מן השקר. לעומתם, הקֶצַח והכַּמֹּן מסמלים אנשים שחטאיהם חיצוניים בלבד. את מעשיהם של הללו ניתן לתקן בקלות על ידי מוסר קל ותוכחה מילולית, בדומה לחבטה קלה במקל, ואין צורך להביא עליהם ייסורים כבדים [מלבי"ם]. מתוך כך נלמד גם החלק החסר במשל, המובן מאליו: מי שיקשה את עורפו כדגן קשה, יזדקק לייסורים חזקים וכבדים יותר כדי לתקן את דרכיו [שד"ל].