הנביא מפנה אזהרה חמורה אל מנהיגי העם, וקורא להם לזנוח את גישתם השאננה והיהירה בטרם תכה בהם הפורענות. אל מול סכנה קיומית המרחפת על הארץ כולה, מובהר כי ההתעלמות מדברי הנבואה לא תמנע את האסון, אלא רק תחמיר את עוצמתו.
בקריאתו וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ, הנביא דורש מהם לחדול ממעשי הלצון ומהזלזול בדברי ה׳. רוב הפרשנים מסבירים כי הלעג של העם מתבטא בביטחונם השקרי, כפי שהוזכר קודם לכן, כאילו כרתו "ברית עם המוות" ולכן הם חסינים מפני כל פגע [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. זוהי התנהגות אקטיבית ומתמשכת של אנשי לצון האוטמים את אוזניהם מאזהרות הנביאים [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם].
הנביא מזהיר אותם לשנות את דרכם פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. בביאור המילה מוֹסְרֵיכֶם נחלקו המפרשים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, המקובלת על רוב הפרשנים, מפרשת את המילה מלשון ייסורים. כלומר, אם תמשיכו לחטוא ולהתלוצץ, העונשים והייסורים המוכנים לכם יתחזקו ויהיו קשים הרבה יותר [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון מוסרות, קרי חבלים ורצועות קשירה. לפי פירוש זה, מדובר במשל: הנביא מזהיר את העם שלא יתנהגו כבהמות עקשניות וחסרות הבנה, שאם לא כן, ייאלץ ה׳ להדק ולחזק את החבלים הקושרים אותם [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, יש המציינים כי מבחינה דקדוקית המילה יֶחְזְקוּ מנוקדת בשווא באותיות חי"ת וזי"ן [רד"ק, מנחת שי].
הסיבה לדחיפות האזהרה טמונה בסוף הפסוק: כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי ה׳ צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ. המילים כָלָה וְנֶחֱרָצָה מתארות כליון גמור וגזרה מוחלטת וסופית שכבר נגזרה מאת ה׳ ואין להשיבה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. הפורענות, שאותה הם מנסים לבטל בלעג, אכן תבוא על כל הארץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, גזרה זו מכוונת למסע ההרס של סנחריב מלך אשור בכל הארץ, והיא משמשת אזהרה לעם כי התעקשותם למרוד באשור ולהישען על ברית צבאית עם מצרים תמיט עליהם אסון כבד [שד"ל].