ברגעי משבר היסטוריים, מתגלה לעיתים פער חד בין גאווה חולפת לבין כבוד אמיתי ונצחי. בזמן שממלכה אחת קורסת תחת משא חטאיה, ממלכה שניה זוכה להגנה ולהארה אלוהית.
הזמן המתואר במילים בַּיּוֹם הַהוּא מכוון לתקופת מפלתם וגלותם של עשרת השבטים, ממלכת אפרים [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. בעוד שהפושעים באים אל קיצם [רש"י], נוצר היפוך מוחלט בין גאוותם של גולי אפרים לבין מצבה של ממלכת יהודה [אבן עזרא, אברבנאל]. ה' צבאות בעצמו עתיד להיות מקור הכבוד והיופי לִשְׁאָר עַמּוֹ. מרבית הפרשנים מסכימים כי שארית העם הם שבטי יהודה ובנימין שלא גלו, והצדיקים שנותרו תחת חסותו של המלך חזקיהו. ברובד המוסרי, שארית העם מסמלת גם את הענווים, אלו שמשפילים עצמם ונעשים כ"שיריים" [חומת אנך].
בניגוד לקישוטים הנובלים ולעטרת הגאווה והשכרות של אפרים, ה' יהפוך עבור יהודה לַעֲטֶרֶת צְבִי – עטרת של חמדה, יופי וגאון אלוהי [מלבי"ם, מצודת דוד]. ביטוי זה מסמל את מלכות בית דוד שבידי חזקיהו [אברבנאל]. גישה רעיונית נוספת קושרת את המילה "צבי" לחיה עצמה: כשם שלצבי אין מרה, כך לא תהיה מידת הדין מתוחה על יהודה אלא רחמים בלבד שיושיעו אותם מאשור, וירושלים תתרחב באורח פלא כעור הצבי כדי לקלוט את הפליטים הרבים שיברחו אליה מהצפון [אהבת יהונתן].
ההבטחה לעם ממשיכה במילים וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה. רוב הפרשנים מציינים כי מדובר בכפל לשון פיוטי שנועד לחזק את העניין. המילה צפירת מתארת כתר, מצנפת או מקלעת המסובבת ומקיפה את הראש [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הבחירה במילה זו, ולא במילה המציינת ציץ או פרח, נועדה להדגיש שזהו כבוד נצחי שאינו נובל וקמל [שד"ל], אלא מאיר והולך כאור השחר [מלבי"ם]. יש הרואים במצנפת הפאר רמז לכהונה הגדולה, המשלימה את עטרת המלכות [אברבנאל], או סמל לאור מקיף רוחני השורה על הצדיקים [חומת אנך]. מתוך חיבור זה לה', התקופה תתאפיין בשלמות המידות, שבה ה' יעניק רוח של משפט וצדקה להנהגה, ויגן על העיר מפני צבא סנחריב [אברבנאל].