נביאי ה' אינם דורשים מהעם סיגופים קשים או ויתורים בלתי אפשריים, אלא מציעים דרך ברורה ופשוטה להשגת שלווה וחירות אמיתית. המסר הנבואי נועד כל כולו לטובת העם ולהגנתו מפני צרות נוספות, אך למרבה הכאב, העם בוחר באטימות ודוחה את הדברים.
הנביא פונה אל העם ומכריז זֹאת הַמְּנוּחָה וכן וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה, מילה שמשמעותה מנוחה ורוגע [מצודת ציון, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא מציג את ההוראות לבניית חברה הגונה ויציבה, שבה יוכלו לחיות בשלווה. זוהי הבטחה המשלבת מנוחה גופנית למעמד הפיזי יחד עם מרגוע רוחני לנפש [מלבי"ם], שכן שמירת התורה היא המעניקה לאדם חירות אמיתית ומנוחה [אהבת יהונתן].
מנגד, יש המפרשים הבטחה זו במישור הלאומי והגיאוגרפי, ורואים בה התייחסות לירושלים ולארץ ישראל. אם העם ישמע בקול ה', תובטח לו מנוחה בארצו ללא סכנת גלות [רד"ק, אבן עזרא]. בראייה היסטורית, לאחר גלות עשרת השבטים, נותרה ממלכת יהודה כמעוז קטן של מנוחה, שאותו יש לשמור לבל ייחרב גם הוא [אברבנאל].
כדי לזכות באותה שלווה, הדרישה היא הָנִיחוּ לֶעָיֵף. רוב הפרשנים מבינים זאת כציווי מוסרי-חברתי: אל תעשקו ואל תגזלו את החלש, העייף והמסכן, אלא אפשרו לו לחיות בכבוד [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים את ה"עייף" עם עם ישראל כולו, שהיה מותש ועייף מריבוי הצרות בימי אחז ומאימת מלחמות סנחריב. הציווי הוא לייצר עבור העם מקום מבטחים, כדי שלא ייאלצו לברוח לחסות במצרים או באשור [שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל]. קו מחשבה נוסף מייחס את הקריאה הזו כמכוונת כלפי נביאי השקר והכוהנים המושחתים: עליהם להניח לעם ישראל המותש, לחדול מלהטעות אותו בשקרים, ולהתחיל להורות לו את דבר ה' האמיתי [רד"ק].
למרות שהדברים נאמרו אך ורק לטובתם, תגובת העם היא וְלֹא אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ. המילה אָב֖וּא משמעותה רצון וחפץ, כאשר האות אל"ף בסופה היא אות נוספת ושותקת [מצודת ציון, מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא]. העם פשוט לא רצה לקבל את תוכני הנבואה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לסירוב גרידא, נראה כי העם היה כה מנותק מהאמת האלוהית, עד שדברי הנביא נשמעו באוזניו כדברים סתומים הנאמרים בשפה זרה ולעגנית [שד"ל, אברבנאל].