הנביא פותח את דבריו בקריאה אל העם להטות אוזן, לקראת משל עמוק שהוא עתיד לשאת. משל זה נועד להסביר את דרכי ההשגחה, וכיצד פעולות שונות בעולם, ואף ייסורים הבאים על הכלל ועל הפרט, אינם מקריים אלא הכרחיים. הם מכוונים בחכמה עליונה כדי להוביל את האדם והעולם אל השלמות והתכלית, ממש כפי שחקלאי משנה את פעולותיו בהתאם לסוג הזרע ולעונת השנה [מלבי"ם, אברבנאל, שטיינזלץ].
הפסוק בנוי בתקבולת, וחוזר על הבקשה להקשיב בשתי צורות שונות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפל הלשון נועד פשוט לחזק את הדברים ולהדגיש את חשיבותם, כאשר אִמְרָתִי משמעותו זהה למילה קוֹלִי [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא].
לעומת זאת, יש המפרשים כי החלוקה לשני חלקי הפסוק רומזת לחלוקת המשל עצמו לשני נושאים שונים. החלק הראשון, הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי, מתייחס להנהגה הכללית של ה', כגון ייסורים הבאים על האומה כולה או לשלב הקציר במשחק החקלאי. לעומתו, החלק השני, הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי, פונה אל ממד פרטי יותר, ומתייחס לייסורים המותאמים לאדם הבודד או לשלב הזריעה המדויק [מלבי"ם, אברבנאל].
מתוך גישה זו, ישנה הבחנה דקה במשמעות המילים עצמן. המילה קוֹלִי מבטאת צליל פשוט וכללי, ואילו אִמְרָתִי מתארת דיבור המורכב מהברות, ולכן היא מפורשת וממוקדת יותר. כמו כן, קיים סדר הגיוני ומדורג בפעלים שהנביא בוחר: תחילה האדם רק קולט את הצליל באוזנו, פעולה ראשונית המבוטאת במילים הַאֲזִינוּ או הַקְשִׁיבוּ. רק לאחר מכן הוא מפנה את תשומת לבו כדי להבין, להפנים ולקבל את הדברים, שלב מתקדם המוגדר במילה וְשִׁמְעוּ [מלבי"ם].