עבודת האדמה ומלאכת האיכר משמשות כמשל עמוק להשגחת ה' על בני האדם ולדרכי התיקון והתוכחה. החורש אינו עוסק בחרישה לנצח; פעולת החרישה וביקוע האדמה אינה המטרה כשלעצמה, אלא הכנה הכרחית לקראת זריעת התבואה. בדומה לכך, כל צמח וזרע דורש יחס שונה, שיטת זריעה ייחודית ומקום מדויק בשדה כדי לצמוח כראוי.
ברמה המעשית, הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ משמעו שכאשר האיכר מסיים לחרוש, לכתת את רגבי האדמה וליישר את פני השדה, הוא עובר מיד למלאכת הזריעה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. תחילה הוא זורע את התבלינים, הדורשים אדמה דקה ורכה במיוחד [רד"ק]: וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק. את הזרעים הללו הוא מפזר וזורק בהתאם לאופיים, כאשר הקצח מוסבר כמין זרע תבלין שחור ודק [אבן עזרא, רד"ק].
לאחר מכן הוא ניגש לזריעת התבואה המרכזית: וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה. סביב משמעות המילה שׂוֹרָה קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית מסבירה את המילה מלשון "משורה" ומידה, כלומר החיטה נזרעת במידה המדויקת ובמקום הראוי לה ביותר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון שורות ישרות [שד"ל], או כזן מסוים של חיטה חד-טורית [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת את המילה ללשון "שררה", ומסבירה שהחיטה, בהיותה התבואה החשובה ביותר, נזרעת במרכז השדה [רש"י]. מסורת פרשנית אחרת מזהה את המילה שׂוֹרָה כשיבולת שועל [מנחת שי].
את שאר התבואה מסדר האיכר מסביב: וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, השעורה נזרעת במקום המסומן והמיועד לה [רד"ק, שד"ל], ויש האומרים שהיא מקיפה את החיטה [רש"י, מצודת דוד]. גם כאן, יש המזהים את המילה נִסְמָן עם תבואת השיפון [מנחת שי]. לבסוף, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ, את הכוסמין זורע האיכר על גבולות ומצרי השדה [רש"י, אבן עזרא].
מתוך תיאור חקלאי מפורט זה, עולה הנמשל הרוחני. הפרשנים מסכימים כי פעולת החרישה מקבילה לייסורים ולתוכחות הנביאים. כשם שהאיכר אינו חורש לשם החרישה, כך ה' אינו מביא ייסורים על בני האדם כמטרה בפני עצמה. מטרת התוכחה היא ליישר את האדמה, כלומר להכין את הלבבות לתשובה ולתיקון המעשים [שד"ל, מצודת דוד].
יתרה מכך, אופן הזריעה המגוון מלמד על ההשגחה הפרטית והתאמת המסר האלוהי למקבל. אף על פי שקשיי הגלות והייסורים עשויים לחול על כלל האומה באופן שווה בדומה לחרישת השדה, הרי שהזריעה – שהיא לימוד התורה, הנבואה וההדרכה הרוחנית – משתנה מאדם לאדם. החכמים והמוכנים מבחינה רוחנית זקוקים לרמזים דקים בלבד ומסוגלים להבין את סודות החכמה, בעוד שאחרים זקוקים לחזרות, להסברים פשוטים ולסיפורים כדי להפנים את המסר [מלבי"ם]. בסופו של דבר, ה' מכוון כל אדם לתשובה הייחודית לו, בהתאם לאופיו ולחטאיו, ממש כשם שהאיכר מתאים את שיטת הזריעה והמיקום לכל מין ומין [מצודת דוד].