תמונת המצב המצטיירת מבעד למילות הנביא חושפת מציאות של ניוון מוסרי ופיזי עמוק. סעודות שאמורות היו להיות מכובדות, הופכות למפגני שכרות ואיבוד שליטה, תוך ביזוי צלם אנוש.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מתאר מסיבות של שיכורים, אשר מרוב אכילה ושתייה מאבדים שליטה על גופם ועל נקביהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המצב כה חמור, עד שאפילו שֻׁלְחָנוֹת הכהנים, שאמורים לייצג קדושה והקפדה, נגועים בזוהמה זו [רד"ק].
באשר לביטוי קִיא צֹאָה, הפרשנים מסבירים כי היין המרובה גורם לסועדים לפלוט את מאכלם ממעל, דרך הפה (קִיא), ולשלשל מתחת (צֹאָה) [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. מבחינה לשונית, רוב המפרשים רואים בצירוף זה שתי מילים נפרדות שחסרה ביניהן אות החיבור וי"ו, כלומר הכוונה היא לקיא ולצואה גם יחד [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה גישה חלופית המדייקת בניקוד המילה צֹאָה (בחולם ולא בצירה), ולפיה אין הכוונה להפרשות הגוף התחתונות, אלא לזוהמה כללית, כך שהמשמעות היא "קיא מזוהם" [שד"ל].
המילים בְּלִי מָקוֹם מתפרשות על פי הפשט כתיאור של חוסר חלל פיזי: קיבתם של הסועדים כבר אינה מסוגלת להכיל את כל המזון [אברבנאל], ובעקבות כך הם מטנפים את סביבתם בגלוי מבלי לחפש אזור פרטי ומוצנע [מלבי"ם]. התוצאה היא שלא נותר אפילו אזור אחד פנוי ונקי בכל סביבת המשתה שלהם [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, מצודת דוד].
לצד התיאור הפיזי הקשה, הפרשנים מציגים רובד רוחני וסמלי. במקום שירושלים תאופיין באכילת בשר קודש המזככת את השכל סביב "שולחן ה'", השולחנות הפכו למוקד של אכילת זבחי עבודה זרה [אהבת יהונתן]. פולחן האלילים נמשל לקיא וצואה מעוררי סלידה, והביטוי בְּלִי מָקוֹם מתפרש בכך שדעת האדם אינה מסוגלת לסבול ולשאת תועבה שכזו [רש"י, צאינה וראינה]. הקיא והצואה מהווים משל לריבוי החטאים והפשעים המאוסים של העם, שלא הותירו שום חלקה נקייה מרוע [אברבנאל].
יתרה מכך, על בסיס דברי חז"ל, הפסוק מתפרש כביקורת נוקבת על סעודות שאין בהן דברי תורה וברכות. מכיוון שכינויו של ה' הוא "מקום", ההכרזה בְּלִי מָקוֹם מצביעה על כך שאלו שולחנות שאין בהם נוכחות אלוהית. שולחן שיושביו אינם מברכים עליו ואינם מזכירים בו דברי תורה, הופך את כל מה שנאכל עליו לטומאה ולזבחי מתים [אברבנאל, חומת אנך].