פסוק זה חותם מערכת של דימויים חקלאיים, ומדגיש כי סדרי העולם, חוקי הטבע וההיסטוריה האנושית אינם אוסף של מקרים אקראיים, אלא נובעים מהכוונה אלוהית מדויקת. באומרו גַּם זֹאת, מבהיר הנביא לשומעיו כי המשלים והתוכחות שהשמיע אינם פרי המצאתו, אלא מסר ישיר מאת ה' [מצודת דוד, רד"ק].
הביטוי הִפְלִיא עֵצָה מצביע על החוכמה העמוקה והנסתרת שה' טומן בבריאה ובמשלי הנביאים [מלבי"ם, מצודת דוד], כאשר המילה עֵצָה מבטאת את התכלית הרצויה והטובה ביותר שבחר ה' [מלבי"ם]. המילה תּוּשִׁיָּה מפורשת בקרב רוב הפרשנים כחוכמה, תבונה או תורה. פרשנים רבים מסבירים כי מילה זו נגזרת מהשורש "יש", כדי ללמד שחוכמת התורה היא מציאות קיימת ונצחית שאינה חולפת כשאר דברי העולם [מצודת ציון, אבן עזרא], או שה' מעניק את האמצעים הממשיים והקיימים כדי להוציא אל הפועל את עצתו [מלבי"ם].
בפענוח המשל החקלאי החבוי בפסוק, הפרשנים מציגים מספר רבדים מקבילים המשלימים זה את זה:
הגישה המרכזית רואה במשל תיאור של מידת הדין וההשגחה האלוהית. כשם שהחקלאי מתאים את עוצמת הדישה לסוג התבואה – את הזרעים הרכים הוא חובט בקלות, ואת הקשים בעוצמה – כך ה' מתאים את ייסוריו לעם. אילו היו ישראל ממהרים לקבל מוסר, גזירותיהם היו קלות, אך מכיוון שהם קשים לקבל תוכחה כחיטה הקשה לדישה, ה' נאלץ להכביד עליהם את ידו. עם זאת, כשם שהחקלאי אינו כותש את החיטה עד דק כדי לא לאבדה, כך ה' מייסר את עמו כדי לנקותם ולתקנם, ולא חלילה כדי להשמידם [רש"י].
רובד נוסף מפרש את המשל כתיאור היסטורי של ההתפתחות הרוחנית של עם ישראל. הכנת האדמה משולה ליציאת מצרים והניסים שהכשירו את העם, והזריעה היא מתן תורה. סוגי הזרעים השונים מסמלים את הבדלי הרמות השכליות והרוחניות בעם: הזרעים העדינים משולים לאנשי העיון המסוגלים להבין מסרים רוחניים דקים מתוך רמז קל של הנביא, בעוד הזרעים הגסים משולים להמון הזקוק לאזהרות ולתוכחות חזקות ומפורשות יותר [רד"ק].
מול אלה, יש המזהים בפסוק ביקורת אירונית ונוקבת על טבע האדם. כשם שחקלאי אינו יכול לרמות את חוקי הטבע ועליו לעבוד בסדר מוגדר כדי לזכות ביבול, כך אי אפשר להתחכם מול חוקי ה', ומי שיכחיש אותם יגלה שכל הישגיו יורדים לטמיון [ביאור שטיינזלץ]. הטרגדיה, מוסבר, היא שתולדת האדמה טובה מזו של בני האדם; בעוד שהאדמה מניבה פרי כשמעבדים אותה, עם ישראל שומע את דברי הנביאים המנסים לעורר אותו, אך מסרב להשתנות ולהניב את היבול המוסרי המצופה ממנו [אבן עזרא, רד"ק].
מתוך כל הפירושים הללו משתקפת תמונה רחבה של מציאות שבה כל פרט פיזי בטבע, כמו תהליכי הזריעה ואפיית הלחם, אינו רק פעולה חומרית אלא מסתיר בתוכו משל עמוק על זיקוק הנפש האנושית והדרכתה על ידי הבורא [מלבי"ם].