קריאתו של הנביא מופנית אל לבה הפועם של האומה, מקום המקדש ועיר המלוכה, תוך עימות בין עברה המפואר של העיר לבין ההווה הרוחני הדל של תושביה. הקריאה משלבת כאב על החורבן העתידי יחד עם תוכחה על קיום מצוות טכני וחסר משמעות פנימית.
המילה הוֹי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון של צער, נהי וקינה [רד"ק, מצודת ציון]. מנגד, יש הסבורים כי זוהי לשון קריאה והזמנה להקשבה בלבד, שכן הנבואה פותחת ומסיימת בדברי נחמה [שד"ל].
הכינוי אֲרִיאֵל זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו שמו של המזבח שבמקדש. השם מבטא את אש ה' שירדה מן השמים ורבצה עליו בצורת אריה, או שרומז למבנה ההיכל עצמו, שהיה צר מאחוריו ורחב מלפניו כארי [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. כפילות המילה אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל מבטאת את זעקת הכאב של הנביא [רד"ק, מצודת ציון], ויש שרואים בה רמז עתידי לחורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני [חומת אנך]. גישה אחרת רואה בכינוי זה סמל לירושלים כולה או לאומה, המבטא את חוזקם וגבורתם [מלבי"ם, אברבנאל, שטיינזלץ], או חילוף אותיות של המילה "הראל" – הר האל והמקום הקדוש [שד"ל].
הנביא ממשיך ומכנה את ירושלים קִרְיַת חָנָה דָוִד, כלומר העיר שבה שכן וחנה דוד המלך. המילה קִרְיַת נכתבת בתי"ו במקום בה"א, כפי שקורה לעיתים בשפה העברית [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. אזכורו של דוד נועד להזכיר את צדקתו ומסירותו לה' [מלבי"ם, אברבנאל], וכן להזכיר כי דוד הוא זה שקבע את מקום המזבח בהר המוריה מתוך חזרה בתשובה כנה שעצרה את המגפה, בניגוד למצבם הרוחני של העם כעת [רד"ק, חומת אנך].
החלק השני של הפסוק, סְפוּ שָׁנָה עַל־שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ, טומן בחובו תוכחה חריפה על שגרת חייהם של אנשי ירושלים, ומתפרש בכמה אופנים התלויים במשמעות המילים. המילה חַגִּים מתפרשת כחגים ומועדים ממש [מלבי"ם, שטיינזלץ, אברבנאל], או ככינוי לקרבנות המובאים בחג [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, שד"ל]. המילה יִנְקֹפוּ מתפרשת מלשון כריתה והפסקה, מלשון הקפה ומעגל, או מלשון עריפה והכאה.
מתוך כך, עולות שלוש גישות מרכזיות להבנת התוכחה:
הגישה הראשונה מפרשת זאת כביקורת על שגרת חיים ריקה. הנביא אומר להם באירוניה: הוסיפו שנה על שנה, ותנו לחגים ולמועדים להקיף ולחזור על עצמם במעגל שגרתי. אתם מעבירים את שנותיכם רק כדי להוסיף עוד שנות חיים, מבלי לקנות בהן שלמות רוחנית [מלבי"ם, שטיינזלץ].
הגישה השנייה רואה בכך אזהרה מפני הצטברות החטאים. בעבר, הקרבנות היו מכפרים על החטאים מדי יום. אך כעת, העוונות הולכים ומתווספים שנה אחר שנה, עד שיגיע היום שבו הקרבנות ייכרתו ויפסקו לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא].
הגישה השלישית מתמקדת בפגם שבמעשה הקרבנות עצמו. מאחר שהעם ממשיך לחטוא ומביא קרבנות ללא וידוי ותשובה אמיתית, הקרבנות מאבדים את משמעותם. הבאת הקרבנות נחשבת להם כמעשה פסול של עריפת ראש הבהמה גרידא, ללא כל ריצוי וכפרה [רד"ק, חומת אנך, שד"ל].