נבואת זעם זו משלימה את תמונת העיוורון הרוחני והאטימות שאחזו בעם, ומתארת מצב שבו דבר ה׳ נותר חסר השפעה על כל שדרות החברה. הפסוק מציג משל על ספר הניתן לאדם שאינו יודע קרוא וכתוב, ותגובתו הטבעית היא שאינו מסוגל לקרוא בו.
תחילה, באשר לביאור המילים, הפרשנים מציינים כי המילה עַל בצירוף עַל אֲשֶׁר משמעותה אל (מצודת ציון, רד"ק). עם זאת, יש המוצאים בכך משחק מילים מליצי, כאילו נשאלת השאלה: וכי בגלל שאינו יודע ספר, דווקא אליו נותנים אותו כדי שיקרא? (מלבי"ם).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק ממחיש את ההתחמקות הגורפת משמיעת דברי הנבואה. בעוד שהחכמים והמשכילים מתחמקים בטענה שדברי ה׳ הם חידה סתומה וספר חתום שאינו מובן להם, באים האנשים הפשוטים, ההמון והכסילים, וטוענים שאין להם כלל את הידע הבסיסי להבין אפילו דברים מפורשים ופתוחים. התוצאה היא ששתי הקבוצות גם יחד אינן מבינות את הנבואה ואינן מקשיבות לדבר ה׳ (אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד). תפיסת ההמון היא שדברים נשגבים היוצאים מפי עליון הם ממילא למעלה מהשגת אנוש, כשם שאין אדם היכול לפענח את סודות המלך (מלבי"ם). כך, מאורעות התקופה נותרים כחידה בלתי פתורה הן עבור קוראי הדורות והן עבור אלו שאינם מתבוננים כלל (ביאור שטיינזלץ).
יש המדגישים כי טענות אלו של החכמים וההמון אינן אלא תואנות שווא והתנצלויות שנועדו לכסות על מציאות קשה יותר: מאוס בתורת ה׳ ובעיטה בדברי הנביאים. מכיוון שעבודת ה׳ שלהם נעשתה מתוך הרגל וחנופה בלבד, מן השפה ולחוץ וללא כוונת הלב, עונשם יהיה אובדן מוחלט של החכמה והבינה (אברבנאל).
מנגד, גישה ייחודית מפרשת את הפסוק כמשל להשבעת מלאכים וכוחות עליונים בשעת מלחמה. כשם שאדם שאינו מכיר את שפת האיגרת אינו יכול לקרוא בה גם כאשר חותמה נפתח, כך שרי מעלה יתנערו מפעולה לעזרת העם: שר אחד יטען שהדבר חתום ונעלם ממנו, ושר אחר יטען שאינו מכיר כלל את השם הקדוש שבו מנסים להשביעו, וכך יושבתו כלי המלחמה הרוחניים (רש"י).