לאחר נבואות הזעם והחורבן, מופיעה הבטחה לגאולה ולשיבה בתשובה של עם ישראל, בין אם בימי חזקיהו המלך ובין אם באחרית הימים. הנביא עורך הקבלה בין הצלתם של אבות האומה בעבר לבין גאולתם של צאצאיהם בעתיד, ומבטיח כי תקופת ההסתרה וההשפלה תגיע לקיצה.
ההכרזה מופנית אל בית יעקב מאת ה', אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפדייה זו מתייחסת להצלתו ההיסטורית של אברהם מאור כשדים. כאשר אברהם היה יחיד באמונתו ונרדף על ידי עובדי אלילים עד שהושלך לכבשן האש, ה' פדה והציל אותו מיד הרשעים [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. כשם שה' הציל את אברהם מסביבה עוינת, כך הוא יגאל את שארית עם ישראל שנותרו נאמנים לו בסתר, ויאפשר להם ללכת בדרכיו בגלוי [מלבי"ם, רד"ק].
לצד הפירוש ההיסטורי, ישנם המפרשים את פדיית אברהם בזיקה ישירה ליעקב. לפי גישה אחת, אברהם ניצל מכבשן האש בזכות יעקב שעתיד היה לצאת ממנו [חומת אנך, אהבת יהונתן]. גישה אחרת מציעה שמשפחת יעקב היא זו ש"פדתה" את אברהם במובן הרעיוני, שכן לולא יעקב שהמשיך את דרכו, לא היה נשאר מאברהם אלא זיכרון רחוק [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, יש המציעים כי המילה "אל" אינה מילת יחס אלא שם ה', קרי: "האל של בית יעקב", שהוא האל הרגיל לפדות את בית אברהם [שד"ל].
ההבטחה המרכזית היא שמעתה לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. הפרשנים מסבירים כי המילה יֶחֱוָרוּ מקורה בשפה הארמית ומשמעותה להלבין; כאשר אדם מתבייש, פניו מתלבנות מרוב כלימה [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי כאשר הצאצאים חוטאים ועוזבים את דרך הישר, הדבר נחשב לבושה לאביהם הקדמון, כאילו הוא נוכח ורואה בקלקול מעשיהם. אולם לעתיד לבוא, כאשר בני ישראל ישובו לדרך הטובה ויקדישו את שם ה', יעקב אבינו כבר לא יתבייש ממעשיהם אלא ישמח בהם [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אברבנאל].
הבחירה להזכיר דווקא את יעקב בהקשר של היעדר בושה אינה מקרית. בניגוד לאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וליצחק שיצא ממנו עשו, יעקב הוא האב היחיד ש"מיטתו שלמה" – כל זרעו נותר חלק מן העם הנבחר ואין בו פסול, ולכן אין לו סיבה להתבייש בצאצאיו [רש"י, אברבנאל, צאינה וראינה]. יתרה מכך, קדושתם של בני יעקב לעתיד לבוא מהווה הוכחה למפרע שמעשיו של יעקב בחייו, כגון נישואיו לשתי אחיות או השתחוותו לעשו, היו טהורים ועל פי רצון ה', ולכן לא יבוש בהם [חומת אנך, אהבת יהונתן].
בעוד שיש מי שרואה בכפילות של הבושה וחוורון הפנים חזרה רעיונית לשם הדגשה בלבד [מצודת דוד], יש המחלקים בין שני המושגים. לפי חלוקה זו, יֵבוֹשׁ מתייחס לבושה הפנימית של יעקב מעצמו, ואילו פָּנָיו יֶחֱוָרוּ מתייחס לכלימה החיצונית הנגרמת על ידי אומות העולם, אשר נהגו ללעוג לישראל ולומר שה' עזב אותם – לעג שייפסק לחלוטין עם הגאולה [מלבי"ם].