נבואת החורבן והישועה מציגה מעבר חד ממצב של מצוקה עמוקה לשינוי מהותי באופייה ובגורלה של ירושלים. העיר הניצבת בפני איום קיומי ומשבר כבד, חווה אבל גדול, אך דווקא מתוך השבר צומח ייעודה הסופי. רוב הפרשנים מסכימים כי הרקע ההיסטורי לדברים הוא המצור שהטיל סנחריב מלך אשור על ירושלים.
בפתח הדברים מופיעה ההכרזה וַהֲצִיקוֹתִי, שמשמעותה הבאת צרה, דוחק ומצור [מצודת ציון, מצודת דוד, שד"ל]. המצוקה מכוונת לַאֲרִיאֵל, שהוא כינוי לירושלים, אשר נקראת כך על שם המזבח העומד בתוכה [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. בעקבות המצור, וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – העיר תתמלא באבל, צער ויללה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר התושבים יבכו על אחיהם שנהרגו בערים הסמוכות ויפחדו על חייהם שלהם [רד"ק]. דעה נוספת גורסת כי מילים אלו מבטאות שממה מוחלטת, מצב שבו לא ייוותר מן העיר דבר מלבד מקומה הפיזי [אבן עזרא].
החלק המרכזי והמורכב בדברים הוא ההצהרה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל, אשר זכתה למספר כיווני פרשנות שונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בכך דימוי טרגי: ירושלים תהיה דומה למזבח עצמו. כשם שהמזבח מוקף בזבחי בהמות, כך תהיה העיר מוקפת בחללי חרב והרוגים מקרב העם [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. ה׳ מתייחס לדם ההרוגים הללו כאל קורבנות המוקרבים לו, משום שהחורבן נעשה ברצונו באמצעות מלך אשור, המשמש כשבט זעמו [רד"ק]. זווית אחרת של חורבן מציעה שהעיר תהיה כמזבח שומם שפסקו ממנו העולות [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את דימוי המזבח כמתייחס דווקא למפלת האויבים. לפי תפיסה זו, מחנה אשור שצר על ירושלים הוא זה שיושמד בידי מלאך ה׳, וחייליו ימותו סביב העיר כצאן הנטבח על המזבח [אברבנאל בשם אבן עזרא].
גישה שלישית שוללת לחלוטין את תיאור ההרג ההמוני של תושבי יהודה, בטענה שמבחינה היסטורית העם לא נלחם ונהרג מול סנחריב אלא נכנע מתוך פחד עמוק. לכן, הדימוי לאריאל מתפרש באופן חיובי: לאחר הצרה, ה׳ יתייחס לירושלים כמקום קדוש ויציל אותה מיד האויב [שד"ל]. המצוקה הנפשית והייאוש יובילו את העם להתאונן על חטאיו ולשוב בתשובה, ואז תחזור העיר לעבוד את ה׳ כראוי לעיר קודש [מלבי"ם], ותהיה שוב ראויה לשמה המקורי, המבטא גבורה והשראת שכינה [ביאור שטיינזלץ].