בעת שבה הרשעים באים על עונשם והמציאות משתנה, מתהפך גם גורלם של אלו ששמרו על אמונתם מתוך קושי ושפלות. הישועה מביאה עמה שמחה גדולה המפצה על סבל העבר ומאמתת את תקוותם של הבוטחים בה'.
הפרשנים מסכימים כי המילים עֲנָוִים וכן אֶבְיוֹנֵי אָדָם מכוונות לאנשים צדיקים שהיו נתונים במצב שפל, עלוב ודל בעולם [ביאור שטיינזלץ]. הם מכונים ענוים משום שהיו סבלנים וקיבלו על עצמם בשקט את גזרותיו של ה' ואת עולו [רש"י], וכן מפני שסבלו את גאוותם של הרשעים שהצליחו על חשבונם [שד"ל]. המילה אֶבְיוֹנֵי נגזרת מהמילה דל ומהשורש ת.א.ב, ומבטאת אדם שחסר לו הכול ולכן הוא תאב ומשתוקק לכל דבר [מצודת ציון], כאשר הצירוף אֶבְיוֹנֵי אָדָם מדגיש שמדובר באנשים העניים והנבזים ביותר מקרב בני האדם [שד"ל].
שמחתם של הענוים נובעת מכך שהם רואים כיצד נבואות הנחמה מתקיימות. לאחר תקופה שבה הרשעים שלטו והם עצמם היו בצרה, הם נוכחים לדעת שתקוותם לא אבדה. בעוד שהרשעים ושופטי השקר באים על עונשם, הצדיקים זוכים להצלה, לרווחה ולכבוד [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה וְיָסְפ֧וּ מלמדת ששמחה זו אינה מתחילה כעת מאין, אלא מתווספת על אמונתם ובטחונם בה' שהיו קיימים עוד קודם לכן, בטרם באה הצרה [רד"ק, מצודת דוד].
באשר למבנה הפסוק, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הרווחת היא שהפסוק בנוי בתבנית של כפל עניין במילים שונות. לפי גישה זו, הענוים והאביונים הם למעשה אותה קבוצה בדיוק של אנשים צדיקים [רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, המלבי"ם מציג פירוש המבחין באופן מובהק בין חלקי הפסוק ורואה בהם תיאור של שתי קבוצות שונות החוות התגלות שונה. לשיטתו, העֲנָוִים הם הצדיקים שתמיד האמינו בה' דרך הנהגתו הטבעית והתדירית (המיוצגת בשם בַּֽיהֹוָ֖ה). לכן, הם רק וְיָסְפ֧וּ להרגיש שִׂמְחָ֑ה שהיא רגש תמידי וקבוע. לעומתם, האֶבְיוֹנֵ֣י אָדָ֔ם הם המוני העם הפשוטים, שלא השכילו לראות את ה' בטבע ולכן לא שמחו בו עד כה. קבוצה זו תחווה גיל (המיוצג במילה יָגִֽילוּ), שהוא רגש של התלהבות פתאומית וחדשה, וזאת משום שהם יכירו את ה' דרך ניסים ונפלאות החורגים ממנהג הטבע (המתוארים בכינוי בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל).