עבודת ה׳ אמיתית דורשת סנכרון מלא בין המעשה החיצוני לבין הכוונה הפנימית. כאשר האדם מקיים את חובותיו הדתיות מתוך הרגל, טקס חברתי או מראית עין בלבד, ללא מעורבות של הלב, עבודתו מאבדת את ערכה. מצב זה מתאר מציאות עגומה שבה הגוף או הקול נוכחים בתפילה ובמקדש, אך הנפש מנותקת ומשוטטת במחוזות אחרים.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה נִגַּשׁ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא התקרבות פיזית או מילולית, כגון הגעה לתפילה בבית המקדש [מצודת ציון, שטיינזלץ]. עם זאת, בעקבות מסורות קריאה שונות של המילה (בשי"ן ימנית או שמאלית), עולות גישות נוספות. יש המפרשים את ההגשה מלשון התנשאות וגאווה, כאשר העם מציג עצמו כלפי חוץ כמכבד את ה׳ [רש"י], או שאנשיו מתנהגים כנוגשים הרודים באחרים כדי להפגין ברבים את תפילתם [רד"ק]. גישה אחרת קושרת את המילה לשורש נ.ג.ש במובן של צער ודוחק, כלומר העם פונה אל ה׳ רק בעת צרה ומצוקה [רד"ק], או מסגף את עצמו בחינם בתעניות [אבן עזרא].
הביטוי בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו מציג תקבולת פיוטית [שד"ל] המדגישה את הפן החיצוני, שכן השפה היא איבר חיצוני אף יותר מהפה [מלבי"ם]. הפער בין הדיבור לבין הלב מומחש באמצעות משל למלך שביקש שיכינו עבורו בשר צלי, ועבדיו הביאו לפניו את הכירה, הפחמים והשיפוד, אך שכחו להביא את הבשר עצמו. כך גם העם: הם מביאים את ההכנות החיצוניות לתפילה – את קולם, פיהם ושפתיהם – אך את "הבשר", שהוא הלב והכוונה הפנימית, הם משאירים בחוץ, כשהם טרודים במסחרם ובעסקיהם [חומת אנך]. התקרבות חיצונית זו נועדה לעיתים רק כדי לפתות ולהציג מצג שווא של הכנעה [רש"י, מצודת דוד].
המילים וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי אינן מתארות רק חוסר ריכוז, אלא גם תפיסת עולם שגויה. יש החושבים שרוממותו של ה׳ כה גדולה עד שאין לשכל האנושי יכולת להבין את התורה, ולכן הם מתייחסים למצוות כאל מעשים גופניים וטכניים נטולי רוח ודעת, ובכך מרחיקים את לבם [מלבי"ם].
כתוצאה מניתוק הלב, הופכת הדת למִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. המילה מְלֻמָּדָה מתפרשת כהרגלה ושגרה, בדומה לעגל שהורגל לשאת בעול [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. יראת ה׳ שלהם אינה נובעת מהכרה פנימית עמוקה, אלא היא תוצר של חינוך, נימוס חברתי או פקודת שלטון [מלבי"ם, שטיינזלץ, חומת אנך]. הם מקיימים את המצוות רק משום שכך הורו להם אבותיהם ומוריהם, או מתוך פחד מעונש ומחשבה שהמצווה היא מעין קמע וסגולה [ראשון לציון]. במצב כזה, עבודת ה׳ הופכת למינימליסטית: האדם עושה רק את מה שציוו עליו כחובה, מבלי להוסיף דבר מתוך חפץ ורצון אישי [רד"ק].