ישעיהו, פרק כ״ט, פסוק י״ג

נסו להיזכר ברגע שבו קראתם ספר בקול רם. קראתם את כל המילים בצורה מושלמת, אבל כשהגעתם לסוף העמוד גיליתם שאתם לא זוכרים שום דבר ממה שקראתם. הפה שלכם עבד מצוין, אבל המחשבות שלכם נדדו למקום אחר לגמרי. מצב דומה קרה לעם ישראל. כאשר העם נִגַּשׁ, כלומר התקרב ובא להתפלל בבית המקדש, הוא עשה זאת רק בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו. הם השתמשו בשפתיים שלהם, שהן החלק הכי חיצוני בגוף, כדי לומר את המילים הנכונות. זה מזכיר משל על מלך שביקש מהמשרתים שלו להכין לו בשר צלי טעים. המשרתים מיהרו והביאו את התנור, את הגחלים החמות ואת השיפודים, אבל הם שכחו את הדבר החשוב ביותר, את הבשר עצמו! הפה והשפתיים הם כמו התנור והשיפודים, הם רק הכלים החיצוניים. הבשר העיקרי הוא הלב והכוונה הפנימית שלנו. אבל אצל העם, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. בזמן שהם עמדו והתפללו, המחשבות שלהם היו רחוקות מאוד והם חשבו על העסקים והעבודה שלהם. בגלל שהם השאירו את הלב שלהם בחוץ, עבודת ה׳ שלהם הפכה להיות מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. המשמעות היא שהם קיימו את המצוות רק מתוך הרגל ושגרה משעממת, ממש כמו עגל שרגיל לסחוב משא כבד בלי לחשוב. הם עשו את מה שההורים והמורים שלהם לימדו אותם לעשות, אבל רק כדי לצאת ידי חובה, בלי שום רצון אישי, שמחה או כוונה אמיתית בלב.