המעבר החד מביטחון עצמי וגאווה אל פחד משתק והכנעה מוחלטת ניצב במרכז תיאור זה. הפנייה בלשון נקבה מכוונת אל העיר ירושלים ויושביה, אשר היו מפוארים וגאים, אך לנוכח סכנת האויב האשורי המתקרב, ליבם נמס והם נופלים לייאוש עמוק [שד"ל, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מספר פרשנים מקשרים את התיאור לאירוע היסטורי ספציפי: המפגש של שלוחי המלך חזקיהו עם רבשקה, שר הצבא האשורי. מתוך פחד וחולשה, השליחים דיברו אליו בהכנעה ובקול נמוך, וביקשו שידבר עמם בארמית כדי שהעם שעל החומה לא ישמע את דברי האיום ויפחד [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בכפל לשון ובדימויים של הנמכת הקול כדי להמחיש את גודל ההשפלה. המילים וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי מתארות מצב שבו הקול חלש כל כך, עד שהוא נשמע כאילו הוא בוקע מתחת לפני הקרקע [רש"י, מצודת דוד]. המילה תִּשַּׁח משמעותה כפיפה והתכופפות [מצודת ציון]. יש המבחינים בהדרגתיות מעמיקה של השפלה בתוך הפסוק: המעבר מ"ארץ" ל"עפר" מסמל ירידה למקום נמוך ובזוי עוד יותר, והמעבר מפועל של דיבור לאִמְרָתֵךְ מצביע על קול רפה וחלש יותר מדיבור רגיל [מלבי"ם]. חזרות אלו נועדו להדגיש את עוצמת ההכנעה וריבוי התחנונים, ויש שמוסיפים כי מטרת התחינה החרישית היא לעורר את רחמי ה' [רש"י, מצודת דוד].
בהמשך, הפסוק מדמה את הקול השבור באומרו וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ. המושג אוֹב מתייחס לבעלי אוב או לגוף של מת המשמש לכישוף והגדת עתידות. קולם של אלו מאופיין כלחש עמום הנשמע כאילו הוא עולה מן המתים שמתחת לאדמה, ולא כדיבור של אדם חי [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. אובדן הצלם האנושי של הקול מגיע לשיאו במילה תְּצַפְצֵף, המתארת קול לחש דק וחלש הדומה לצפצוף של עופות קטנים, המעיד על חולשה מוחלטת והיעדר כוח אפילו להשמיע קול אנושי ברור [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].