קרה לכם פעם שמרוב פחד הקול שלכם פשוט נעלם, והצלחתם להוציא מהפה רק לחש חלש? זה בדיוק מה שקרה לתושבי ירושלים. פעם הם היו אנשים מאוד גאים ובטוחים בעצמם, אבל כשהצבא האשורי המפחיד התקרב לעיר, הלב שלהם נמס מרוב פחד והם הרגישו ייאוש עמוק. שליחי המלך חזקיהו כל כך פחדו משר הצבא של האויב, שהם דיברו אליו ממש בשקט ובהכנעה. הם דיברו חלש כדי שהאנשים שעמדו על חומת העיר לא ישמעו את האיומים של האויב ויפחדו גם הם.
מרוב פחד והשפלה, אנשי ירושלים מתכופפים למטה, כמו שמסבירה המילה תִּשַּׁח, שהפירוש שלה הוא כפיפה והתכופפות. הקול שלהם הופך להיות כל כך חלש ונמוך, עד שנראה כאילו וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי - כלומר, שהקול שלהם בוקע ממש מתחת לפני האדמה. המילה אִמְרָתֵךְ מתארת קול שהוא אפילו יותר חלש ורפה מדיבור רגיל. הם מתחננים בשקט מהמקום הנמוך ביותר, בתקווה לעורר את רחמי ה'.
הקול השבור והמפוחד שלהם מתואר במילים וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ. בעבר, "אוב" היה סוג של כישוף שבו הקול היה נשמע כמו לחש עמום ומוזר שעולה ממעמקי האדמה, ולא כמו דיבור רגיל של אדם. בסוף, מרוב חולשה, הנביא משתמש במילה תְּצַפְצֵף כדי לתאר לחש כל כך דק וחלש, שהוא נשמע ממש כמו צפצוף של ציפור קטנה. התיאור הזה מראה לנו עד כמה הם נחלשו, עד שכבר לא נשאר להם כוח אפילו להשמיע קול אנושי ברור.