עונש כבד של עיוורון רוחני ואובדן הדעת ניחת על העם, בבחינת מידה כנגד מידה כלפי אומה שהותירה את עבודת ה' כמעשה חיצוני והתרחקה מידיעת האמת. המילה יוֹסִף נכתבת חסרת אות יו"ד ומנוקדת בחיריק, ומשמעותה היא שה' יוסיף להביא עליהם מכה או הסתרה [רד"ק, אבן עזרא ומנחת שי].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של אותו פלא שה' עתיד להביא, כפי שמתבטא במילים לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא. גישה אחת מסבירה כי מדובר בהבאת רעה גדולה, צרה וגלות שתהיה כה חריגה ועצומה עד שתעורר תדהמה ופליאה בעיני כל רואיה [רד"ק ומצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה לְהַפְלִיא מלשון העלמה, אטימות וכיסוי. כשם שהעם קיים רק את המעטפת החיצונית של המצוות, כך ה' יוסיף להעלים מהם את פנימיות הדברים, ויכסה את ההתרחשויות ואת טעמי המצוות בכיסוי על גבי כיסוי, כך שאפילו החכמים לא יצליחו להבין את המציאות [רש"י, מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מאותה פליאה, מתרחש תהליך של התרוקנות השכל: וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. במישור המעשי, משמעות הדבר היא שבעת בוא הפורענות, החכמים יאבדו את עצתם ולא יצליחו למצוא תחבולה שבאמצעותה יוכלו להינצל מן הרעה [רד"ק ומצודת דוד]. במישור הרוחני, העם שהיה ידוע מקדם כעם חכם ונבון, יספוג עונש ויהפוך לאומה חסרת לב והבנה [אברבנאל].
הפרשנים עומדים על ההבדל המדויק שבין אובדן החכמה להסתרת הבינה. יש המבארים כי חָכְמַת מייצגת את הידע הנרכש והמקובל, כדוגמת טעמי המצוות. מכיוון שהיא קניין שצובר האדם, היא אכן יכולה ללכת לאיבוד. לעומת זאת, וּבִינַת היא תכונת נפש מולדת וכוח שכלי, ולכן היא אינה אובדת לחלוטין אלא רק מסתתרת ואינה יוצאת אל הפועל [מלבי"ם]. כיוון נוסף קושר זאת ללימוד התורה: החכמה שאובדת היא הבקיאות והידע הרחב בתורה שבעל פה, ואילו הבינה שמסתתרת היא היכולת האנליטית לפלפל, לחקור ולהוציא דבר מתוך דבר [חומת אנך].
חומרת העונש מודגשת באמצעות כפל הלשון הַפְלֵא וָפֶלֶא. כפילות זו באה ללמד כי סילוקם של חכמי ישראל ואובדן חכמתם היא מכה קשה פי שניים מחורבן בית המקדש ומכל הקללות הכתובות בתורה גם יחד, שכן כל אותן קללות הוגדרו כהפלאה אחת בלבד, ואילו כאן מדובר בהפלאה כפולה [רש"י ואברבנאל].