האדם נוטה לעיתים באיוולתו לחשוב שביכולתו להסתיר את מחשבותיו ומעשיו מעיני ה', או להטיל ספק בהשגחתו. הנביא לועג לתפיסה זו באמצעות משל קדר והטיט, וממחיש את הפער העצום והבלתי נתפס שבין הבורא לנברא.
המילה הַפְכְּכֶם זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לעקמומיות, תהפוכות הלב וסטייה מדרך היושר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה אחרת מפרשת את המילה במשמעות של היפוך האמת: ההיפך הוא הנכון, ואתם מבלבלים את היוצרות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מרחיב כיוון זה ומסביר כי בני האדם משליכים בטעות את מגבלותיהם הפיזיות על ה', וחושבים שהשגתו תלויה בחושים, בזמן ובמקום כמו השגתם. אולם האמת הפוכה לחלוטין, בעוד שאצל האדם הראייה קודמת לידיעה, אצל ה' הידיעה קודמת לראייה, שכן הוא תכנן וידע את הכל מראש [מלבי"ם]. לעומת פירושים אלו, יש המפרשים את המילה מלשון הפיכה ושינוי מצב, כלומר, קל מאוד לה' להפוך אתכם ולשנות את גורלכם [רד"ק, שד"ל].
המילה אִם מתפרשת לרוב כשאלה רטורית, אך יש המפרשים אותה במובן של "באמת" [רד"ק, מצודת ציון]. הנביא שואל: אִם־כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב? האם ניתן להשוות בין האומן לבין הטיט שבידו? האם חוקי החומר ומגבלותיו חלים על הבורא [ביאור שטיינזלץ]? כשם שהקדר, אומן החרס, יודע בדיוק מה טיבו של החומר שבידו ויכול לעצב אותו כרצונו מכלי לכלי, כך ה' יודע את כל מחשבות בני האדם ויכול לשלוט בהם [מצודת דוד, רד"ק].
הנביא ממשיך ותמה: כִּי־יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין. הפרשנים מסכימים כי האות למ"ד במילים לְעֹשֵׂהוּ ו-לְיוֹצְרוֹ משמעותה "על", כלומר, האם ייתכן שכלי יאמר על מי שעשה אותו שהוא לא עשה אותו או שהוא חסר בינה? המילה וְיֵצֶר מתייחסת לכלי עצמו שנוצר על ידי הקדר [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שה' הוא זה שבנה את חדרי הלב והמחשבות הנסתרות של האדם, מגוחך לחשוב שהוא אינו מבין את מעשיו [רש"י].
ישנה הבחנה דקה בין הפעלים בפסוק: בעוד שפעולת ה"עושה" מצביעה על שינוי חיצוני של תכונות החומר, ה"יוצר" מעצב את עצם צורתו ומהותו של הדבר. מכיוון שה' הוא היוצר, הוא בהכרח מבין ומשיג את עצם המהות והטבע של האדם שאותו יצר [מלבי"ם].