הפסוק ממשיך את תיאורם של אנשי הרשע והמרמה שעתידים להיכרת מן העולם, ומפרט את דרכי הפעולה הפסולות שלהם כנגד אנשי האמת והצדק.
תחילה מוזכרים מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת מילים אלו. גישה אחת מסבירה כי מדובר באנשים, כדוגמת נביאי השקר, המשתמשים בכוח הדיבור, בליצנות ובטענות שווא כדי להטעות בני אדם ולהחטיאם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שהכוונה לאנשים שעוקבים אחר דיבורו של אדם כדי לתפוס אותו במילה ולהעליל עליו עלילות, או לאלה ששופטים לחובה את מי שמנסה להוכיח אותם, ומתייחסים לתוכחתו כאל חטא [אבן עזרא, שד"ל, רד"ק].
בהמשך מתואר כיצד הם מתנכלים לאנשי האמת: וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן. התיבה בַּשַּׁעַר מתייחסת לשער העיר, שהיה מקום המושב של השופטים, ונחשב למרכז הפעילות הציבורית, המסחרית והמשפטית שבו נאספו כדי לדון ולהוכיח את העם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יְקֹשׁוּן נגזרת מהמילה "מוקש", כלומר, אנשי הרשע טומנים מלכודות, מכשילים ומעלילים על מי שעומד בשער ומוכיח אותם ברבים [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המילה מלשון "קש", ומסבירים כי כשם שמלקטים קשים, כך הרשעים מלקטים ואוספים מומים וחרפות מעברו של המוכיח, ומטיחים אותם בפניו כדי לבזות אותו ולבטל את תוכחתו [רד"ק, אבן עזרא].
לבסוף, הפסוק חותם במילים וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק. המונח בַתֹּהוּ מתאר דבר הבל, שקר וריק שאין בו ממש [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. מתוך כך, עולות כמה דרכים להבנת פעולת ההטיה. יש שפירשו זאת כהטיית משפט, שבה הרשעים מעוותים את דינם של הצדיקים (ומוציאים אותם חייבים בדין) באמצעות שקרים ועלילות שווא כדי לאבדם [רש"י, מלבי"ם]. אחרים מסבירים כי מדובר בהטעיה רוחנית, שבה מנסים להטות את הצדיק מדרך הישר באמצעות דברי הבל [מצודת דוד, שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי ההטיה היא פיזית וחברתית, ולפיו הרשעים דוחקים את הצדיקים לנטות מן הדרך ולתעות במקומות שוממים מתוך פחד [שד"ל].