אויבי ירושלים מטפחים אשליות גדולות של כיבוש ושלל, אך תקוותיהם עתידות להתנפץ אל קרקע המציאות ולהיעלם כלא היו. הדימוי המרכזי כאן ממחיש את המעבר החד שבין פנטזיה למציאות דרך חוויית החלום: אדם שמהרהר בצרכיו בעודו ער, חולם בשנתו שהוא בא על סיפוקו [רד"ק]. אולם כאשר הוא וְהֵקִיץ, כלומר מתעורר משנתו, הוא מגלה שנפשו, שהיא גופו, נותרה וְרֵיקָה מכל מזון [מצודת ציון]. בדומה לכך, החולם שהוא שותה מתעורר ומגלה שהוא עָיֵף, כלומר צמא וצמא למים [רד"ק, מצודת ציון], וכי נפשו שׁוֹקֵקָה – תאבה, משתוקקת ומבקשת משקה [רש"י, אבן עזרא, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי משל זה מכוון כלפי המון הגויים הַצֹּבְאִים, כלומר החונים על העיר למלחמה [מצודת ציון]. אותם עמים יחשבו שהם עומדים ללכוד את העיר, אך המציאות תטפח על פניהם והם לא ישיגו את תאוותם [רש"י, מצודת דוד]. צבאות עצומים ומוחשיים יתבררו לפתע כחלום חולף שהיה ואיננו [ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי בעוד שקודם לכן תוארו החיילים שמתו במגפה כחלום שאבד, הרי שכאן המוקד הוא על הניצולים שישובו לארצם כפליטים, ויגלו שחלומם ליהנות משלל העיר הותיר אותם ריקים כשהיו [שד"ל].
גישה מעמיקה מבחינה בין שני חלקי המשל – חלום הרעב וחלום הצמא. בעוד אצל הרעב נאמר רק וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ, אצל הצמא נוספת המילה וְהִנֵּה (וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה), המורה על התחדשות והפתעה המגיעה תמיד לאחר חלום [אבן עזרא, מלבי"ם]. ההבדל נובע מכך שהרעב מתעורר כשהוא חלש וריק, אך ללא תיאבון פעיל בשל תשישותו הגופנית, ואילו הצמא מתעורר לתחושת צמא בוערת ומתחדשת. הנמשל לכך הוא ההבדל בין חלקי צבא האויב: העמים הנספחים שבאו רק כדי לבוז שלל וחזרו לביתם ריקם, דומים לרעב שנותר רק עם תחושת ריקנות. לעומתם, סנחריב ומחנה אשור המרכזי, שאיבדו את צבאם ואת מלכותם, דומים לצמא שמתעורר למציאות של תסכול בוער וצימאון עז שלא יבוא על סיפוקו לעולם [מלבי"ם].