מצב של עיוורון רוחני ובלבול עמוק הופך את כלל המסרים האלוהיים או את המאורעות המתרחשים במציאות לתעלומה בלתי פתורה, הדומה למגילה נעולה שאין אפשרות לקרוא בה. הפסוק משתמש בדימוי של אדם היודע קרוא וכתוב, אך כאשר מוגש לו ספר חתום הוא טוען שאינו מסוגל לקרוא בו.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי חָזוּת הַכֹּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנבואותיהם של כל נביאי ה׳. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כראיית המאורעות וההתרחשויות במציאות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין ככל מה שהיו חוזים ומנבאים באמצעות המזלות [רש"י].
המילה חָזוּת עניינה נבואה, והביטוי הֶחָתוּם מתאר דבר סתום, סגור וחסום [מצודת ציון], בדומה לאיגרת או מגילה החתומה בשעווה כדי לשמור על סודיות תוכנה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה אוּכַל משמעותה יכולת [מצודת ציון].
בביאור תגובתו של האדם היודע לקרוא, אשר אומר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא, עולות מן המקורות שתי גישות מרכזיות המציגות את משמעות הדימוי:
הגישה הראשונה רואה בכך חוסר יכולת אמיתי או היעדר רשות. הנבואה מכוסה ונסתרת מעיני העם עד שאינם מסוגלים להבינה כלל [רש"י, אבן עזרא]. מנקודת מבט זו, העם סבור שגם הנביא עצמו אינו מבין את פשר נבואתו, שכן הוא משמש רק כשליח המוביל איגרת החתומה בחותמו של ה׳, ואין לו כל רשות או יכולת להסיר את החותם ולפתוח אותה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה, לעומת זאת, מפרשת את תגובת הקורא כהתחמקות ותואנה שקרית. האדם היודע לקרוא מסמל את החכמים ונביאי השקר שבאותו הדור, אשר אינם רוצים להבין את דברי ה׳ או להגיד את האמת לעם, וזאת כדי להחניף לרשעים. הם מנצלים את העובדה שיש בדברי ה׳ דברים סתומים ומשתמשים בחותם כתירוץ להתעלם מהם. על פי גישה זו, אם החכמים היו באמת חפצים לדעת, הם לא היו פוטרים את עצמם בטענה שהספר חתום, אלא היו מבקשים לפתוח את החותם או פונים אל הנביא כדי שיפרש להם את הדבר הסתום [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל].