קרה לכם פעם שהייתם צריכים לחכות המון זמן למשהו טוב, ואפילו שהיה לכם קשה, המשכתם לקוות ולהאמין שהוא יגיע?
זה בדיוק מה שקרה לאנשים מיוחדים שהיו באותה תקופה. הנביא קורא לאנשים הטובים האלה עֲנָוִים. למה דווקא כך? כי הם היו מאוד סבלנים. גם כשהיה להם קשה, וגם כשהם ראו אנשים רעים מצליחים ומתנהגים בגאווה, הם נשארו שקטים וקיבלו באהבה את מה שה' החליט. הם נקראים בפסוק גם אֶבְיוֹנֵי אָדָם, כלומר אנשים עניים ופשוטים מאוד שחסר להם כמעט הכל, והם רק משתוקקים שיהיה להם קצת טוב.
אבל מגיע רגע שבו הכל משתנה. האנשים הרעים מקבלים את עונשם, והצדיקים רואים איך כל ההבטחות הטובות של ה' סוף סוף מתקיימות. הפסוק אומר עליהם וְיָסְפ֧וּ, כדי ללמד אותנו שהשמחה הגדולה שלהם לא מתחילה פתאום עכשיו. השמחה הזו בעצם מתווספת לאמונה החזקה שכבר הייתה להם בלב כל הזמן, עוד לפני שהגיעה הישועה. בגלל שהם אף פעם לא איבדו את התקווה בה', עכשיו הם זוכים להצלה, לכבוד ולשמחה ענקית שמפצה על כל מה שעברו.